על החיים ועל מה שלידם

לפני בערך 20-30 שנים ויותר מאד אהבתי את כל נושא האפיה. הייתי אספנית מתכונים כפייתית, וגם נסיינית כפייתית של כמעט כל מתכון שנראה לי טעים, ובעיקר מאפים - עוגות, עוגיות, לחמים, פשטידות וכו'. באותו תקופה עישנתי המון, וגרתי בקומה רביעית בלי מעלית, רדפתי אחרי שני ילדים די פעלתנים וכלב (תמיד היה בסביבה אחד לפחות), וגם הלכתי המון ברגל, ובקיצור הייתי רזה וקופצנית, ואפיתי וטעמתי ואהבתי את זה מאד.  אבל - דברים רבים השתנו מאז.  כאשר הגדולים עזבו את הבית והקימו משפחות משל עצמם הפסקתי לאסוף מתכונים, והפסקתי כמעט לחלוטין לאפות.  גם את מאות המתכונים שהיו לי כבר לא הקפדתי למיין ולשמור.  עברתי דירה מהקומה הרביעית לקומה נוחה, נעזרתי יותר ברכב ופחות ברגליים, כבר לא הלכתי כל כך הרבה, ולא היה לי אחרי מי לרדוף כמו פעם. וגם - הפסקתי לעשן. ותוך מספר שנים לא רב כל הדברים הנ"ל נתנו אותותם, ועליתי במשקל.  לא בבת אחת, אלא ככה - לאט, בלי להרגיש בכלל. קצת ועוד קצת, ועוד קצת ...

הגדול מידי פעם שאל אותי - "את זוכרת את הלחמניות הנהדרות האלו שעשית לנו? נו - אלה שאהבתי, שהיה להן טעם של תפוזים, וגם היו כאלה עם קינמון, ושהיו קצת רטובות כאלה, וטעימות ... את יכולה להכין לי אותן?" ואני - חיפשתי וחיפשתי אחר המתכון, וליבי נחמץ כאשר לא מצאתי אותו. והוא זכר לי את זה. אוהווו, ועוד איך זכר.  "איבדת לי את הלחמניות שהכי אהבתי. נו - עוד לא מצאת את המתכון הזה?" וכל פעם זו היתה אותה תשובה. "עוד לא". ואותה עוגמת נפש. אצלי ואצלו.

והנה - בחגים השנה הצעיר החליט לשדרג את חדרו, והתחלנו במלאכת מיון בדיקה וגם פינוי של הבלגן בכוננית הישנה, ובארגוניות הפלסטיק של כתר שהיו גדושות בצעצועים ובניירת לתיוק, ומידי חודש נוספו אל תאיה עוד דפים וניירות וספרים, והכל "חשוב נורא" ... וחלק אכן תויק, אבל לא הכל ... ושם, בין מעטפות עם צילומים מתקופות חיים שונות, ובין יומנים ישנים, נמצא גם המתכון האבוד. לאחר שהקלדתי אותו, מתוך מחשבה שחלילה יאבד שוב, מיד התקשרתי אל הגדול, וסיפרתי לו שהנה - סוף סוף נמצאה האבדה ואכין לו את לחמניות התפוזים שכה אהב.  אז היום ידעתי שהוא יגיע, והכנתי לו.  הוא כל כך שמח, וזה אכן היה אותו הטעם שזכר מאז - למרות שבאמת חלפו כל כך הרבה שנים, יש טעמים שפשוט אי אפשר לשכוח.  ואחרי כל הזמן הזה שהוא התרפק על זכרון הטעם ההוא, היום זה עמד שוב למבחן. אולי תירשם אכזבה? די חששתי לתגובה.  אז הכנתי, והוא הגיע, וטעם, ואהב, וזה היה אותו הדבר כמו אז - הנאה ענקית, והוא לקח גם למשפחה שלו. אז החלטתי לרשום את המתכון גם פה. ליתר בטחון ושיהיה.

לחמניות תפוזים מתוקות מקמח מלא (כ-20-24 לחמניות)

לבצק:

3 כוסות קמח

רבע (1/4) קוביה שמרית - שמרים טריים

1/2  כוס חלב

2 כפות סוכר

15 גרם חמאה

2 ביצים

קורט מלח

למריחה על הבצק:

15 גרם חמאה

1/4 כוס סוכר

שתי כפות קליפת תפוז מגורדת

אפשר ולא חובה לפזר קצת קינמון.

לפיזור על העוגות הקרות:

3 כפות אבקת סוכר

מיץ של תפוז אחד

בצק:  לחמם מעט את החלב. להוציא 1/4 כוס ולהמיס בו את השמרים בצלוחית קטנה. לשאר החלב להוסיף 2 כפות סוכר, 15 גרם חמאה  וקורט מלח. לחמם עד שהחמאה נמסה.  לצקת את התמיסה לקערה, להוסיף את השמרים, הביצים, ואת הקמח.  לערבב עד קבלת בצק רך. לפזר מעט קמח, לכסות ולהתפיח עד כפול, בערך כשעה, שעה-וחצי.  

לאחר שהבצק תפח לחלק לשניים, ולרדד לשני מלבנים.

לערבב את החומרים למריחה. 15 גרם חמאה, 1/4 כוס סוכר וקליפת התפוזים. מי שרוצה גם יכול לפזר קינמון. למרוח על מלבני הבצק. לגלגל כל חלק לרולדה, ולחתוך כל רולדה ל-20 פרוסות.  לסדר בשתי תבניות עגולות (על נייר אפייה) – כשהחתך למטה. (כמו בעוגת שושנים, אך עם מעט רווח בין "פרח-בצק" אחד לשני). להתפיח עוד 1/2 שעה ולאפות ב- 175 מעלות, 15-20 דקות.

לערבב את אבקת הסוכר והמיץ ולפזר על הלחמניות לאחר הוצאתן מהתנור.  ככפית מהתמיסה על כל לחמניה.

הצלחתי להציל בשביל הצילום את מה שנשאר מתבנית של 23 לחמניות.

זה לא הרבה עבודה, וזה יוצא טעים.