על החיים ועל מה שלידם

פעם, לפני המון שנים היו לי קצת בעיות בעבודה, שדי עצבנו אותי. אבל איך ששיתפתי אנשים
משם שאני הולכת לדבר על זה או להעיר או להתרגז או לשוחח עם מישהו "מעל", תמיד היה 
זה שאמר לי או זו שאמרה לי "תבליגי תבליגי". אז הבלגתי פעם ועוד פעם ועוד המון פעמים.
ובאותה תקופה זה ממש לא היה לי פשוט להבליג.

כשסיפרתי את זה לידיד טוב שלי הוא אמר - "בפעם הבאה שיגידו לך 'תבליגי תבליגי'
את יכולה להגיד להם שבאוזנייך זה נשמע יותר כמו "יאללה בלגנים". "הצליל של
ה'תבליגי' מזכיר לי 'בלגנים' - תגידי להם". מה שאומר - סוג של אישור לפתוח
בכל זאת את הפה, בלי לחשוב כל כך על השלכות בפוטנציה. אז באמת כך היה - השתמשתי
בהצעתו  וב"תבליגי תבליגי" הבא, אמרתי בדיוק את מה שהוא הציע. וזהו. ויותר אף אחד
לא העז לומר לי את זה. אבל -

לא פעם יצא לי להגיד את זה לעצמי או לחשוב את זה לעצמי. סוג של "תספרי עד 50" שאמא שלי
נהגה להגיד לי" ברגעים "ג'ינג'יים" שלי. אז הבלגתי המון פעמים.

וגם אתמול כמעט הבלגתי. אבל אתמול בכל זאת היה הבדל אחד -

זה התחיל מזה שנכדי הגדול לקח אותי לצד וביקש ממני לצלם אותם, את המשפחה -

"סבתא - תצלמי אותנו בסלולרי שלי - אותי, את אבא, את ש' (זוגתו),
ואת ל.(אחותו למחצה). אני רוצה את זה בשביל להכין מתנה לאבא ליום ההולדת". 
(לאבא שלו יש יומולדת עוד מספר ימים). כמובן שהסכמתי. "בסדר", אמרתי.
המשכתי להגיש מאכלים לשולחן, וכולם אכלו, והיתה אווירה ממש נעימה.
ואז באיזו "פאוזה" מהאוכל הוא הגיש לי את הנייד, על מנת שאצלם. הפעלתי את המצלמה,
והתכוננתי לצלם.  ארבעתם במילא ישבו סמוכים זה לזו.
בכל פעם שרציתי לצלם אותם לקחה זוגתו של הבן חלק של עיתון והסתירה את עצמה. כך איזה

5-6 פעמים. לא צילמתי כמובן. אבל גם לא הבנתי מה הסיפור, עד שהיא אמרה לי -
"אני לא רוצה להצטלם". "למה?" - שאלתי. "אני לא רוצה". "אבל ... מ' ביקש
שאצלם את כולכם, אז אני לא מבינה למה לא ..." "אני לא רוצה".  ואז גם
ל. נכדתי אמרה - "אני גם לא רוצה".  וואווו, זה חירפן אותי ברמות.
להגיד להם למה הוא ביקש לא יכולתי, כי זו אמורה להיות הפתעה. וממש לא הבנתי
מה הסיפור, הרי במחשב שלי יש אלפי צילומים של זוגתו ושל ל., של ל. לבד ושל הבן
וזוגתו בהרכבים שונים, ופשוט לא הבנתי מה קרה שדווקא כשנכדי האהוב ביקש היא לא
רצתה. זה הפך להיות סיפור ממש מכוער, כאשר גם בני התערב ושאל אותה - "בעצם למה לא?
הוא מבקש כל כך יפה, וזה באמת לא משהו גדול כל כך.". 
"אני לא רוצה להצטלם". היא חזרה ואמרה. בני שאכן יש לו לפעמים פתיל קצר לקח
את נכדי ועזב את הבית. כועס. זוגתו ו-ל. נשארו. המשכתי להגיש קינוחים ושתיה,
וסיפרתי לה את הסיבה שנכדי ביקש שאצלם אותם. לא נראה שזה הזיז לה. הפעם לא יכולתי
יותר להבליג, ואמרתי לה דברים -
אמרתי לה שבטח היא שמה לב איך האמירה שלה ישר השפיעה גם על ל., ושזה עלול להעכיר
את היחסים ביניהם, אמרתי לה שאני לא חושבת שזו היתה בקשה גדולה כל כך, ושנדמה לי
שהיא פשוט הגזימה, וציערה מאד את מ. נכדי, ושזה הכאיב לי באופן אישי ברמות.
ואמרתי לה עוד דברים. כל אותו הזמן היא ספק הקשיבה, מפעם לפעם היא פלטה "את צודקת"
רפה כזה, והסתמסה עם אנשים. לא יודעת עם מי, אולי חברות שלה.

אני קצת שיחקתי עם ל. ופתאום היא קמה, ואמרה שהיא הולכת. כמובן שהצעתי להסיע אותן,
אבל היא אמרה שלא, חברה שלה תסיע אותן.  היא לקחה את ל. והן יצאו. היא בקושי אמרה
לי שלום, וגם ל. לא השיבה לי כשבאתי לתת לה חיבוק ונשיקה.

כל הערב הסתיים בתחושה נוראית. וכל זה רק בגלל שה'תבליגי' שאמרתי לעצמי נשמע לי
יותר כמו 'יאללה בלגנים'.

אני לא יודעת מה עכשיו.

זה היה בבוקר אחד די קריר. כאמור לפני כמעט 10 שנים. הבוקר ההוא כמו כמעט כל הבקרים היה לחוץ.

כבר נפרדתי מהאיש לשלום כשהמונית צפרה לו בחוץ, קצת לפני שיצא לעבודתו, כבר הערתי את הצעיר,

והוא התארגן לקראת בית הספר, כבר סיימתי כמעט להכין את הכריכים, לצעיר ולי.  כל מה שנשאר הוא

לארוז את הכריכים, להוסיף בקבוק מים לילקוט שלו,  לבדוק שלכלבה האהובה יש די אוכל ושתייה,

 להפרד גם ממנה לשלום, ולצאת. להסיע את הצעיר לבית הספר ולהמשיך ישר לעבודה.   יום שגרתי.

ואז שמענו את היללה החלשה הזו מחוץ לדלת. כשפתחנו את הדלת גור חתולים הביט בנו, וכבר ניסה

להתקרב מעט אל רגלינו, להתחכך בהן.  הצעיר אמר - "הוא בטח רעב. בואי ניתן לו משהו לאכול." לקחתי

קערית קטנה, ומלאתי בה קצת חלב, והוצאתי אל מחוץ לדלת. אמרתי לו - "אני אקח אותך עכשיו לבצפר,

ואמשיך לעבודה. אם הגור יהיה פה כשנחזור אחר הצהריים נכניס אותו הביתה, או שנחשוב מה

לעשות בו. (אני לא מתה על חתולים.) אם הוא לא יהיה - אולי זה סימן שאחד מהשכנים לקח אותו. הרי זה

בית משותף. או שהוא פשוט חבר לחבריו חתולי הרחוב". נסענו, וכאשר הוא חזר מבית הספר הוא התקשר.

"אני בבית, והחתול עדיין מחוץ לדלת. הוא חמוד".

כשהגעתי הביתה כעבור כשעה וקצת, ראיתי אותו שוב, והחלטנו להכניס אותו. תחילה קשרנו את הכלבה,

אחר כך השארנו את הדלת פתוחה קצת, והוא נכנס וישר טיפס על השולחן. שם נתנו לו צלוחית עם מעט גבינה.

"יש לו צבעים כמו של ביסלי", אמר הצעיר. "נוכל לקרוא לו ביסלי". "בסדר" אמרתי. "ביסלי. קודם נראה

איך הכלבה מסתדרת איתו, וגם נצטרך לשאול את אבא." שחררנו את הכלבה, והיא רחרחה אותו קצת,
התקרבה, אבל לא נגעה בו לרעה. כשהוא רצה להתרחק ממנה הוא טיפס למקום גבוה, שם לא תוכל להשיג

אותו. לשידה או לשולחן סמוך.

בינתיים חזר האיש מהעבודה. קצת ליטף, קצת הביט פה ושם, ואמר - "היא חמודה, אבל היא מכוערת נורא.

נראה לי שזו חתולה. אבל למה שניקח אותה? הרי יש לנו כבר כלב, ונצטרך לקחת אותה לחיסונים, ואולי גם

לעיקור, כשיגיע הזמן. היא חמודה, אבל מכוערת נורא", הוא סיכם. ואני אמרתי - "אתה יודע שאני

לא אוהבת חתולים. אבל כשמישהי כבר מחליטה לאמץ אותי - אז ממש לא משנה לי אם היא מכוערת או לא,

וברור שניקח אותה לחיסונים".

וכך היא אימצה אותנו ואנחנו הסכמנו. ומאז השתנו חיינו. היא שינתה את חייו של כל אחד ואחד מאיתנו,

היא היטיבה עם כל אחד ואחד מאיתנו בדיוק במקום הכי נכון, הכי מדוייק.

הכלבה שסבלה מחרדת נטישה תמידית ומידי בוקר פרצה ביללות ובבכי כאשר עזבנו אותה - מי לעבודה

ומי לבית הספר - פתאום כבר לא היתה בודדה, והיתה לה חברה-אחות להיות איתה ולהשתעשע איתה.

היא כבר לא יללה בבקרים.

שתי בחינות במקצועות שונים, אותה תוצאה ולא מעט מחשבות.

בשתיהן התוצאה היתה - 81.  (לא משהו, ממש ממש לא משהו.)

במקצוע אחד - הייתי בטוחה לגמרי שאני שולטת היטב בחומר.
הרי גם מעבר למה שלמדנו אני די מכירה את הנושא.
והמרצה מיקד אותנו לחומר הבחינה, כך שגם היה קל להתכונן,
ציפיתי ל-100 במבחן, לא פחות. ולא היו תירוצים.

אולי אולי בהתחשב בנהיגה המתישה, בפקקים, בעצבים המרוטים,

בהיסח דעת, ב'בלק אאוט' של הרבע השעה הראשונה - אולי עם האילוצים האלו 95.

טוב נו - 93.  אבל לא פחות. האכזבה היתה ענקית.

81??? מה קרה לי? איזו הערכה עצמית שגויה?

איך אני בכלל מעזה לחשוב שאני יודעת את החומר?

האם ייתכן שכך טעיתי בהבנת הנקרא? 

למה הרשיתי לעצמי להגיע שאננה ובטוחה שהכל ידוע ונשלט וברור?

לסמן מהר את התשובות, להתלבט על שתי שאלות או שלוש, להזכר ולרשום בחפזון, ולחתוך חזרה לעבודה?

בלי לעבור מחדש על הסימונים, על השאלות, על התשובות, בלי לבדוק פעם נוספת ..... כלום. שאננות, טמטום.

במקצוע השני - ציפיתי להיכשל. חשבתי מה לעשות על מנת שאצליח לעבור את הבחינה במועד ב',

וגם זה יהיה כנראה על הקצה. כדי לא לחזור על הקורס.

המושגים רבים, קשים לזכירה, מבלבלים, רובם בלועזית, ברובם כנראה לא אעשה שימוש כלשהו עתידי,

ואף לא עשיתי בהם שימוש אי פעם בעבר.

בזכרוני המתמעט והולך זה מרגיש לי כמו בליל של מילים לא מובנות בשפה זרה לא ידועה לי. 

והיה צריך לא רק ללמוד בעל פה סוג של 'שפה' חדשה, אלא גם לזכור תהליכים, ולהבין אותם.

אולי אולי אם יהיה לי יום מוצלח במיוחד, בלי פקקים בדרך, עם מחשבה צלולה, ממוקדת, בהירה,

אולי אם אחזור על החומר עם עוד מישהי שתוכל להסביר לי כל מה שפחות ברור,

אולי אז אצליח להגיע לסף הזה שבו לא אצטרך לחזור על המבחן במועד ב'. 

כלום מתוך כל אלו לא קרה. זו שיכלה להסביר לי דברים היתה בחופש ונסעה, הדרך היתה כמו תמיד

תובענית ופקוקה ומעייפת, והמחשבות - התפזרו לאלפי כיוונים שונים.

והנה - 81.  איזה אושר ענק!!! היה נדמה לי שאני טועה, שלא קראתי נכון אפילו את התוצאה.

חזרתי ובדקתי שוב ושוב וזו אכן התוצאה. זה קצת יותר מהסף הזה, זה אומר שעברתי,  אומנם בדוחק. 

ואני שואלת את עצמי שוב ושוב - האם ייתכן שההערכה העצמית שלי כה מתעתעת? מה קרה פה?

וגם - לגבי מועד ב' - במקצוע השני אני ממש פוחדת לגשת, שמא אכשל, הרי אני לא שולטת בחומר,

והתחושה היא שיד המקרה היתה פה והתערבה לזכותי,

ובמקצוע הראשון - ההוא שאני בטוחה שאני שולטת בו - אני כמעט מרגישה נעלבת בחושבי על הציון ועל האפשרות לתקן אותו. "זה יהיה בקלות", אני חושבת. ומה אם שוב אני טועה בהערכתי את ידיעותי?

בסוף כנראה אספוג את הפגיעה, ולא אעשה מבחן חוזר. לא בזה ולא בזה. סוג של ..... תבוסה. אולי.

ראיתי שרץ עכשיו שאלון על עבודה, וזה נתן לי רעיון לכתוב קצת על העבודות בחיי, ובעיקר אלו של פעם מזמן. 

המצב התעסוקתי שלי לעכשיו - עובדת, אבל אני בתקופה של מחשבות אם לצאת לגמלאות או להמשיך.
אם באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על החלטות בכל מיני צמתים של החיים, על הצורך לדמיין איך זה יהיה

בכל מיני אפשרויות של בחירה, וממש לנסות לדמיין את עצמי בדרכים שונות, אז בימים אלו זה קורה לי לא

מעט בדיוק בנושא הזה - של העבודה. לפעמים אני מרגישה שכבר עבדתי מספיק ודי, וזה הזמן לנוח קצת

ולעשות דברים אחרים. אבל מצד שני אני מרגישה שאני עדיין תורמת ו"במלוא כוחי" - אולי לא ממש "במלוא"

כי כבר היו לי תקופות חסונות יותר, אבל בכל אופן - מסוגלת להמשיך עוד ולעשות את זה טוב. 

כמה שעות ביום אני עובדת - בשנים האחרונות זו משרה מלאה בשעות שפויות 7:30 עד 15:30.
8 שעות ביום.  אני לא נשארת לשעות נוספות. אבל היו שנים שעבדתי במספר עבודות שונות מידי יום כמעט,
ואז גם שעות העבודה שלי היו ארוכות מאד. להגיד או לכתוב "מצאת החמה עד צאת הנשמה"
לא יהיה סתם ביטוי קלישאתי, כי היו ימים שיום העבודה התחיל עוד קודם לצאת החמה, באחת
האשמורות של הלילה, והסתיים ...  לא יודעת מתי. כמעט שלא נותר זמן לדברים אחרים,
עד שהבנתי שאני בסוג של בעיה, שכל התחום הזה  הפך להיות כפייתי משהו. ושזה פגע באורח
החיים הרגיל, הנורמלי, ובעיקר - שאני כנראה עומדת לאבד משהו אחר, חשוב בהרבה יותר.
כל העניין הזה דרש תשומת לב מיוחדת, טיפול. וכך עשיתי, ונרגעתי. 

מרוצה מהתנאים? מהעבודה? מהשכר? - כן. הנה, זו שאלה שאני יכולה להשיב עליה בקיצור. כן, מרוצה. 

באילו עבודות הספקתי לעבוד - לפני שאכתוב באילו עבודות הספקתי לעבוד, עלי לציין שהתחלנו לעבוד בקיבוץ
כבר בהיותנו בכיתה ד'. אחרי שעות הלימודים. בתחילה זה היה חצי שעת עבודה מידי יום, וככל שגדלנו
גם עבדנו יותר שעות ביום, עד לשעתיים וחצי, אחרי או לפני שעות הלימודים. 

אני זוכרת שלהעניש ילד בכך שהוא לא ילך לעבוד ביום מסויים בגלל איזה דבר שעשה נחשב לעונש חמור
מאד.  ולפירוט העבודות - עבודות חקלאות בקיבוץ - עישוב עשבים שוטים (יבלית, רג'לה ועוד... )
בשדות בוטנים, פלפלים, עגבניות, איסוף זחלי פרודניה בשדות שתילי הבוטנים. זריעת פקעות סייפנים,
זריעת בוטנים, איסוף תפוחי אדמה, איסוף בוטנים, קטיף תפוזים, קטיף פלפלים, מיון הסייפנים ואיגודם
לאגודות, מיון פקעות הסייפנים לפי גדלים שונים, וגם ניקוי הפקעות מציצי השורשים והכנתם לזריעה מחדש.
מתן חיסונים לתרנגולות נגד איזו שהיא מחלה איומה שכבר שכחתי את שמה. אולי ניו קאסל
או 'קללה' אחרת. העבודה המסויימת הזו נעשתה בשעות הלילה, והחיסון נמרח במין מברשת קטנה
ומיוחדת בפי הטבעת של התרנגולת. זו אגב הייתה העבודה היחידה שכאשר במקרה נודע לאמי ששובצתי
אליה היא 'העזה' והתערבה ואמרה שהיא לא מסכימה בשום אופן שאעבוד בה. גם בגלל שזה בשעות הלילה,
וגם בגלל שהעבודה הזו לא לגילי. זה היה מאד נדיר שהורים התערבו בשיבוץ לעבודות

בקיבוץ של אותם ימים. אני בינתיים כבר הלכתי לעבודה בלילה השלישי ברציפות. כעבור איזו שעה וחצי ראיתי
את אמי מגיעה, ניגשת לאחראי ומושיטה לו פתק שרשם סדרן העבודה. זו הייתה פונקציה מאד רצינית, סדרן העבודה.

היא אמרה לו שאם דחוף להם לעשות את העבודה הזו היא מוכנה להחליף אותי. וכך שיחררו אותי,
כשעה לפני תום המשמרת, ובפעמים הבאות ששובצתי ללול זה כבר היה לאיסוף הביצים, השכם בבוקר,
או להאכלת התרנגולות. 

עבודות נוספות שעבדתי בקיבוץ - במטבח, וכן תורנויות בחדר האוכל בשעת ארוחת הערב, בתקופה שכו-לם אכלו שם. (כי עכשיו זה כבר לא כך). העבודה כללה הגשה, איסוף הכלים המלוכלכים, ניקוי השולחנות,
פינוי וניקוי עגלות ההגשה, איסוף כל מה שנותר, פינוי הזבל ולבסוף טאטוא ושטיפת הרצפה.  
עובד מיוחד היה אחראי לנושא שטיפת הכלים.

עוד עבדתי במפעל של הקיבוץ (לא אכתוב את שמו), עבודה מונוטונית משהו, אך דרוש היה חוש טכני

מסויים לטיפול בתקלות שארעו במכונות לעיתים תכופות, וכן עבדתי גם במעבדה של בית הספר בקיבוץ,

ובפינת החי. 

אם הייתי מנהלת חברה או מקום שבו עבדתי הייתי עושה משהו אחרת? מתנהגת אחרת כלפי העובדים שלי? 

האם התפטרת פעם? למה עשית את זה? כן, פעם אחת כי עברתי מקום מגורים, ממקום אחד למקום אחר רחוק ביותר מ-40 ק"מ, ופעם נוספת כי הייתי צריכה לשנות היקף משרה ולעבוד במשרה חלקית למשך תקופה,
ולא איפשרו לי. לא ארחיב על זה כעת.

האם פיטרו אותך? על רקע מה? לא פיטרו אותי. 

אם היית בוחרת עכשיו מקצוע ועבודה חדשים מה היית רוצה לעשות או ללמוד? מזה כשנתיים אני לומדת
במקביל לעבודתי משהו אחר ושונה, מתוך מחשבה אולי לעסוק בזה יום אחד. גם על זה לא אפרט בינתיים.

את חושבת שהיית יכולה לעבוד מהבית? היית רוצה? בעבודה הנוכחית לא נראה לי שהייתי יכולה לעבוד מהבית ומצד שני – מקום העבודה שלי ממש קל"ב. אבל – אם הייתה מתאפשרת לי עבודה שבחלקה היא עבודה מהבית ובחלקה לא – הייתי שוקלת בחיוב.

אם היית זוכה בכמה עשרות מליונים ולא היית צריכה לעבוד לפרנסתך - האם היית עובדת בכל זאת?

אם........ חלום נחמד דווקא, וכן, הייתי עובדת בכל זאת. 

הרוב עניין של בחירות בצמתים של חיינו, ובמקרה הזה אני לא נוהגת להצטער על הבחירה, או לחשוב
הרבה מדי על ההשלכות של בחירה באחת מהדרכים האחרות של אותה צומת לעומת זו שבה בחרתי.
הבחירה - לא תמיד קלה. אבל ברגעים האלו קצת לפני שעושים אותה - בדיוק אז נדמה לי שכן צריך לחשוב
את כל ה-'מה אם...-ים'... על ההשלכות של האפשרויות השונות והאחרות, של הנתיבים השונים.
לנסות לדמיין, או ממש לנסות לראות אותנו 'שם'.

אני לא בטוחה שמחשבות כאלו בדיעבד וכעבור זמן היו תורמות לי במשהו, סביר יותר שהיו מייסרות מאוד,
או לחילופין משמחות מאד. ב"משך חיים אחד" לא הוענק לי די זמן כדי לבחון באמת ולחוות את כל
הדרכים בכל הצמתים, ועם כמה שזה כואב מה שנותר ומה שצריך הוא פשוט - לקבל החלטות, ולבחור,
ולהיות שלמים עם ההחלטות שקיבלנו, ולחיות הכי טוב שאפשר איתן ובגללן.  וכמובן - אם הבחירה
לא טובה לנו - לעשות מעשה אמיץ, ולקחת פסק זמן, ומחשבה נוספת, ולבחור דרך שונה, אחרת.

סוג של להתחיל מחדש. חוויתי גם כאלה, התחלות מחדש.

מקרה אחר ושונה הוא כשדברים "נוחתים" עלינו מלמעלה בלא שנתערב. גורל, כח עליון אני קוראת לזה –
מלחמה, צרה צרורה, מחלה קשה או אסון בלתי נתפס. אכן אלו הם דברים שמתרחשים שלא כפי שהייתי
רוצה שיקרו. נדמה לי שכל אחד צובר כאלה במהלך חייו. המחשבות של "מה אם...." קשות. לרוב.
בכל אופן כך זה באלו שאני צברתי. מרסקות לפעמים, ולכן אני משתדלת שלא לדמיין לי סרטים של
מה אם... במקרים שכאלה. לא רוצה שזה יחזיר אותי למקומות המכאיבים ההם.

מקרה אחד –

בדיקת מי שפיר בהריון עם שלישיה (סיכון למוות עוברי לאחר הבדיקה כ-0.08% או יותר - המדובר על
לפני כ-20 שנה), שמירת הריון אחרי הבדיקה תפחית את הסיכון - נאמר לי, ואז - תוך שבוע וחצי – איבוד השלישיה, וכל מה שכרוך בכך. בתוך כל האבל על האובדן, הכאב, ההתרסקות – הגיעה התשובה לבדיקת
מי השפיר. לא זוכרת את הנוסח, אבל בשורה התחתונה – לא נמצאו מומים בעוברים.
לא יעזור לי אם אחשוב על מה היה אם... אם אחשב כל יום בני כמה יכולים היו להיות, ומה יכלו לעשות ולאן יכלו להגיע, ואיך יכולים היו להיראות וכו'. לא יעזור, ואני ממעטת במחשבות ובחישובים.

מקרה שני –

אהבה גדולה, ענקית. אני עם שני ילדים – בן 8 ובת 5. אנחנו ביחד כבר כמעט שנתיים. מחליטים למסד,
מספרים לאמא שלו, והיא לוקחת אותי לצד ואומרת – "אני חושבת שיהיה לו קשה מדי לגור איתך
ועם שני הילדים, תצטרכי לבחור בילד אחד בלבד. או בבן, או בבת." הבחירה שלי המתבקשת – ניתוק יחסים מוחלט מהאהוב. לא עצרתי לברר מה דעתו על הדברים. הכאב היה צורב מידי ולא איפשר מחשבה צלולה –

אולי הוא חושב אחרת? אולי בשבילו זה כן בסדר? זה לא קשה מדי? באותה נקודת זמן אני ממשיכה עם שני הילדים. [אחר כך נוסף עוד].  אין בי שניה של חרטה.

שני מקרים מתוך הרבה - של בחירות מצד אחד, ושל גורל מאידך.

אני חושבת שהיום זה כבר די שגרתי, עם הפייסבוק וכו', אבל פעם ... זה היה קצת יותר מסובך.

היו הפורומים, שהכותבים בהם היו בדרך כלל קבוצה שחבריה לפחות התעניינו באותו נושא.

השתתפתי במספר פורומים ובמספר פלטפורמות - IOL, Ort, תפוז וכו', אבל ניהלתי שניים.

באחד מהם - פורום לאדינו, ניהלנו מפגשים די ברצף, טיולים, והליכה משותפת להופעות,

בתי קפה ופיקניקים, וכאשר לא עלה בידינו לארגן מפגש אפילו היו כעסים של כל מיני אנשים

על "הזנחת הנושא", ובקשו מפגשים תכופים יותר.

בכל אופן, את המפגש הראשון של הפורום עשינו כמו המון מפגשים אחרים שנעשו שם, ביוטבתה 

בעזריאלי. מקום מרכזי, קרוב לתחנת הרכבת מהדרום וגם מהצפון, במרכז שלכל אחד יש נגישות אליו, 

אידיאלי. הגיעו האנשים, ובין היתר גם אשה בגילי, שהגיעה עם בִּתה. למרות שהשיחות

שהתנהלו היו כלליות מאד, ובין הרבה אנשים, לאשה הזו הרגשתי חיבור מסוג אחר,

חיבור של כאילו היכרות קודמת, או אולי היכרות קרובה מאד אחרת, שלא הצלחתי להסביר לעצמי. 

אותה אישה ובתה, היו גם הראשונות להפרד מהקבוצה שהתגבשה באותו ערב, משום שהיו

להן סידורים אחרים.  הן גם לא הגיעו למפגשי הפורום האחרים ואפשר להגיד שהקשר איתם נותק למשך

יותר משנתיים.

לימים, כאשר בתי סיפרה לי שיש לה חבר, כמובן שהתרגשתי, וכאשר הבנתי שזה רציני, הזמנו את

ההורים של הבחור, לפגישת היכרות.  קבענו תאריך והגיעה המשפחה שלו. כאשר פתחתי

בפניהם את הדלת מולי עמדה בין שאר בני המשפחה שלו, אותה אשה של מפגש הפורום

הראשון ההוא, הפעם על תקן אמו של החבר של בתי. לימים - אמו של בעלה.  הקשרים בינינו

היו מצויינים. עד יומה האחרון, לפני קצת פחות משנה. במפגש הפורום הראשון ההוא פגשתי את מי
שלימים היתה המחותנת שלי, ואת בתה.

פגישת אינטרנט נוספת - הוא כתב בפורום אחר שניהלתי - המון שירים וסיפורים, שנגעו לליבי. לעיתים היה

זה הכעס, לעיתים המחאה שהורגשה בהם, לעיתים הרגישות והעדינות, והמון תחושת ה'אובדן', אבל

לא רק, משהו שהרגיש לי כמו "ילד הולך לאיבוד..." כך הרגשתי לא פעם למקרא הדברים. הוא היה לאחר

שירותו הצבאי לפחות חלקי, והתעניין במוסיקה, ובעיקר ברוק, רצוי רוק כבד, אפל.
הוא כתב על תקופת בית הספר, על חוויות מימי השירות הצבאי, על התלבטויות ואובדן דרך,
על דימוי עצמי, על תקופות שונות של 'מחוץ לבית' באיזה קיבוץ ועל האשה שאימצה אותו שם לתקופה,
התאהבות ראשונה, ועוד ...

היו שיחות גם מעבר לפורום, במסנג'ר. ובהן שיחה אחת שזכורה לי, בה סיפר לי שהוא נוסע "למצוא את

עצמו".  אבל לא לאותם מקומות שאליהם נוסעים כולם, אלא קרוב יותר - לאירופה. "באירופה הרבה יותר

יקר למצוא את עצמך", אמרתי לו באיזו שיחה. "מה תעשה אם יאזל הכסף ועדיין לא תמצא את מה שאתה

מחפש?"
"אז אחזור, אבל לא יודע אם אחזור הביתה", הוא אמר.

איחלתי לו בהצלחה, והוא נסע, וכעבור שבוע , קצת יותר או קצת פחות שוב ראיתי אותו במסנג'ר

ושאלתי אותו איך שם, והוא סיפר לי שנגמר הכסף והוא חוזר, אבל לא לבית אמו. "אז לאן?"

שאלתי אותו.  הוא לא ידע.  אמרתי לו שאם לא יהיה לו איפה להיות אולי יוכל לבוא למספר

ימים אלי, ובכל מקרה שאני צריכה לשאול גם את האיש שאיתי, אם הוא מסכים. האיש שאיתי

הסכים, וכך כעבור מספר ימים כאשר הוא כבר חזר לארץ הוא שאל - "אני יכול לבוא אליך?" "כן" - אמרתי.

וסיכמנו שאפגוש אותו בתחנת הרכבת של חיפה. הבאתי אותו לביתי, ומה שהיה אמור להיות רק

למספר ימים נמשך ליותר משנתיים, בן נוסף למשפחה - כך הרגשתי. עם הפסקות קצרות פה ושם. 

אחר כך תקופה מסויימת שמרנו על  קשר, (שיחות יומולדת וכו') ועכשיו כבר לא.

לפעמים אני מתגעגעת, כמעט תמיד אני חושבת עליו. אבל לא יוצרת קשר.