על החיים ועל מה שלידם

בביקור הראשון.

אני השתדלתי לבקר אותה הרבה. כמעט כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת.

בפעם הראשונה שראיתי אותה, ליטפתי לה קצת את כף רגלה, והיא הזיזה אותה. אחות הפגייה שעמדה לצידי אמרה – 'זה עדיין מוקדם מידי'.  אבל – היא הגיבה. ואי אפשר היה שלא להבחין בכך. היו לה תווי פנים
מדהימים ביופיים, וניתן היה להבחין בהם גם מבעד לכל הצינורות אליהם הייתה מחוברת. יפהפייה קטנה, קטנטונת.  לא פעם כאשר הגעתי ראיתי אותה בתוך האינקובטור, עטופה ברצועות ניילון, מלבד כל הצינורות. 
על עיניה ריבועי פד קטנים, אחוזים בפלסטר.  כששאלתי למה ככה – הסבירו לי שהרעש מציק להם,
והאור הבוהק מפריע גם, ויש שעות שמנסים לבודד אותם מכל רעשי ואורות הסביבה. 
באחד מערבי החג, כשישבנו כל המשפחה ביחד אצלי, ועל המחשב רצו התמונות שבמחשב בלופ,
מישהו מהמשפחה שלא מאד ניחן בטקט ראה את אחת התמונות ואמר – "ראיתי עכשיו תינוק מנויילן". 
מובן שהשתקנו אותו.

לאורך כל זמן שהותה שם היא הייתה מנוטרת בהמון מדדים. מה שהכי הפחיד היה אחוז החמצן בדם, הסטורציה, אם אינני טועה.  ערכים לא סדירים, ירידות.  והיו גם בדיקות. מכאיבות מאד לא פעם, לפעמים מיותרות בעיני, וטיפולים שאני די התקוממתי לא פעם שהיא, הקטנטונת צריכה לעבור.  רנטגן (כמה מנות קרינה אפשר לספוג בלי נזקים במצב פגות??) סי.טי. (כנ"ל ואף יותר, הרבה יותר!!), ניתוח עיניים, סיוע נשימתי, סריקות אולטרה-סאונד, זריקות שונות, עירויים, לקיחות דמים אין סופיות... ועוד.   אבל הקטנטונת האמיצה הזו – הגיבורה החסונה הזו – עברה הכל בגבורה. היו ימים של חרדה, אבל היו גם הרבה ימים של שמחה ותקווה ואופטימיות, ואמונה שהכל יהיה בסדר.

ו-ל. עלתה במשקל, ולאט לאט נגמלה מצינורות ההנשמה, והגיבה יפה לכל הבדיקות, והטיפולים, ושרדה.
מספר הצינורות פחת ככל שחלף הזמן.  היו גם רגעי כיף.  היו אלו הרגעים שבהם מותר היה להורים, להחזיק אותה בתנוחת הקנגורו.  עטופה על גופם החשוף.  רגעים של נחת וחום, ואושר גדול. והיו גם הניסיונות
הראשונים של האכלה מבקבוק עם פטמה זעירה. הצלחות קטנות,  רגעים של שפיות.  

תנוחת קנגורו עם אמא.

 מעל שלושה חודשים היא הייתה בפגייה, ואחר כך שוחררה הביתה.  הרבה ביקורות, הרבה חרדות מכל חשש למחלה או לזיהום. היו גם סימני חרדה אחרים, של ל. עצמה – בכל פעם שמישהו ניסה להתקרב אליה – היא נרתעה בפחד, מרימה ידיים מרעידות אל מול פניה. אולי זיכרון הכאבים שחוותה בתקופת הפגייה? זה חלף
סמוך להיותה בת שנה.  סימני הדקירות בגב כף ידה – ניכרו בה גם כאשר הייתה בת שנה ויותר.  

בהיותה בת כמעט שנה – חגגו לה הוריה את הבריתה.  זה היה מרגש. על מסך גדול בצידי האולם הוקרנו תמונות משנת חייה הראשונה. תמונה ובה היא באינקובטור ובצד שמה, ומשקל הלידה, ועוד תמונות אחרות. מעט עיניים נותרו יבשות. 

היום ל. היא בת 5.  היא ילדה בריאה, שמחה, פעלתנית, סקרנית, מדברת היטב, רוקדת, שרה, יפה ונהדרת.
היא השיגה את בני ובנות גילה גם במידותיה וגם במדדי ההתפתחות השונים.

שזרתי ברשומה הזו צילומים של תקופות חיים שונות, במהלך 5 השנים האחרונות, ואני מאחלת לה שתמשיך לגדול, להיות נהדרת, אהובה, צחקנית וחייכנית ומקסימה, והכי הכי – שתמשיך להיות בריאה, שמחה ומאושרת. מזל טוב מדהימה אחת, גדולה אחת, מנצחת של החיים.  אוהבת אותך המון. סבתא. 

עוד מעט אסע אליה, לחבק חזק, לאחל לה את כל הדברים ועוד יותר, לנשק, להעניק מתנה, להמשיך לאהוב.

כמעט בת 5.

עדכון: בסוף לא נפגשנו היום, זה יידחה ליום אחר. אבל עדיין התקשרתי לאחל ולברך.