על החיים ועל מה שלידם

זה לא שאינני זוכרת איך חגגנו, ותחפושות שהתחפשתי בשנות ילדותי הרחוקות, אך על מנת לכתוב

את הרשומה רציתי גם לחפש בין הצילומים הישנים, ומצאתי רק מעט תמונות שהצהיבו בחלוף השנים.

פעם לא היו התחפושות המוכנות כמו היום, וחג הפורים היה גם החג של האמהות היצירתיות.

בשנות ילדותי המוקדמת אמי החליטה עבורי למה "כדאי" לי להתחפש,  

וטרחה על היצירה זמן רב לפני החג עצמו.

היה לה ארגז גדול, שבו היו בדים נפלאים ושונים, רקומים בזהב ובכסף, בדי שיפון, אורגנזה, תחרה מרשרשת וטול, בדים חצי שקופים, ובדים עבים, ומיני ציפויים מקושטים ורקומים לכריות ולשמיכות,  ועוד כהנה וכהנה, ומהם היא יצרה לי את תחפושותי.  הייתה לנו מכונת תפירה זינגר, ואמי  ידעה את מלאכת התפירה.

אני זוכרת תחפושת שאמא חיפשה אותי לחתן, הייתי אז כבת 3 או 4.  הכלה הייתה בן, ילד  שהיה קרוב רחוק שלנו, אך גר בקרבת מקום.  וכך הלכנו ברחובות יפו, שם גרנו, אני בתחפושת חתן (ואינני יודעת באיזו עדה בדיוק זו היתה תלבושתו של החתן), והבן בתחפושת כלה. 

אני זוכרת שהרבה אנשים עצרו אותנו, מתלהבים מהתחפושת, שואלים את אימי איך היא יצרה אותה, ומהיכן השיגה את הבדים. ואמי הייתה אז מלאת גאווה ואושר.

אחר כך היה חג הפורים בקיבוץ אליו עברנו.  אותו ארגז קסמים עם בדים נפלאים שימש הפעם לא רק אותי, אלא את כל המתחפשים שבקבוצת הגיל שלנו. אם כבר שיתוף – אז עד הסוף.

מספר שבועות לפני פורים הרבה ילדים הגיעו אלינו לחדר, לנבור בבדים ולבחור את הדרוש

להם לתחפושתם. אני זוכרת תחפושות לליצן, למלכת הכוכבים, לתוכי, להולנדית, לחסיד ועוד,

והכל הכל היה עשוי בעבודת יד, כי את מכונת התפירה שהייתה לנו אימי צריכה הייתה לתת למחסן

הבגדים של הקיבוץ כאשר עברנו לשם, שוב במסגרת אותו שיתוף קיבוצי ידוע

("כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" / או "כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו").

צירפתי פה תחפושות אחדות. 

בערב פורים, כל חבר הכין משלוח מנות, וכל חבר קיבל משלוח מנות. לא היה אף אחד שלא הכין או

חלילה שקופח ולא קיבל.  אני זוכרת שחברות הקיבוץ היו טורחות במאפיה היחידה שהייתה,
על מיני מאפים מתוקים, אוזני המן ועוד אחרים, שיהיה טעים ומגוון משלוח המנות.

מסיבת הפורים הייתה נפרדת. הייתה מסיבת הפורים של הילדים, בשעה מוקדמת יחסית, ובה

לרוב היינו מעלים מחזות. כך היו קבוצות שהעלו מחזות כמו הנפש הטובה מסצואן,

כמו סיפורי הרשלה מאוסטרופול, ועוד ועוד, והיו כל מיני מחזות היתוליים, פליטונים וסקצ'ים כאלה,

מעין הופעות סטנד אפ של היום. וכמובן תחרות התחפושת המנצחת, ואני כבר לא זוכרת מה היה הפרס.

אבל שום דבר לא השתווה למסיבת הפורים של המבוגרים שאליה הייתה הכניסה רק לבוגרים ממש,

כיתות י"א-י"ב, והחברים המבוגרים, שהעלו כל מיני פליטונים שלנו כילדים אסור היה לראות, הם היו

"למבוגרים" – קצת כחולים או גסים, ובכל אופן, אנחנו היינו מתפלחים ונעמדים בצידי חלונות חדר האוכל,

ומתאפקים שלא להתפקע מצחוק למראה התחפושות הגסות משהו, והפליטונים הזימתיים.

למחרת היו משחקים היתוליים בתחנות שונות, כאשר בכל תחנה היו המון פרסים ומתנות לזוכים.

כולם היו מחופשים כמובן.

וכמובן יש לי עוד זכרונות מהתחפושות של ילדי, ועכשיו גם של נכדי, אבל עד כאן להפעם.

פורום שמח ומבדח לכולכם.

זה סלט מרענן וטעים, שאיתו אני מתחילה את הבוקר. כל בוקר.
הכמות מספיקה ל-4-6 אנשים, תלוי כמה הם רעבים לטעם המתוק-חמצמץ-רענן הזה.  

המצרכים:

               (רצוי להצטייד בקולפן ג'וליאן**)

3-4 גזרים

2-3 פירות הדר (אשכולית / תפוז / אשכולית אדומה)

2-4 פירות העונה (קיווי / ענבים / אגס / תפוח / דובדבנים / כ-3 כפות גרגירי רימון וכו')

חופן (כ-2-3 כפות) חמוציות / צימוקים / אגוזים וכו'

אפשרות גם להוסיף חצי שומר חתוך לרצונות דקיקות. זה מוסיף עוד טעם מרענן ומעניין. 

ההכנה

לגרד את הגזרים במגרדת בינונית או בקולפן ג'וליאן (עדיף , עדיף !!!)

לסחוט או לחתוך לחתיכות את פירות ההדר

להוסיף עוד מפירות העונה (חתוכים), וחופן חמוציות

לחתוך את חצי השומר לפרוסות ממש דקות

 לערבב ולהתענג .

אין צורך להוסיף סוכר או ממתיק, הטעם נהדר גם כך.

                                                              ב ת י א ב ו ן !!!

** קולפן ג'וליאן - תעשו לעצמכם טובה, תקנו קולפן טוב, גם אם עולה טיפה יותר. אני לא רוצה לקשר לסוג מסויים, אבל בקלות אפשר למצוא בגוגל או בכל חנות שווה לכלי בית.  לאחר השימוש הכי כדאי לנקות את הקולפן עם קיסם שיניים.

ד´ אף פעם לא דיברה על ש´ שלה. אף פעם אחת, בכל שנות ילדותנו.  ידעתי שהוא קיים, ידעתי שחי באיזו עיר גדולה, אבל גם ידעתי שאסור לשאול עליו. אסור בתכלית, ואפילו עכשיו, אסור לכתוב עליו יותר מדי.  היתה אמא של ד´,  עם מספר על היד, ועם מעט זכרונות ורצוי, מאד רצוי, גם אותם לשכוח. היו לה זכרונות מהעיירה ההיא וממשפחה שפעם היתה, וזכרונות ממקומות אחרים, זכרונות של קר, ושל יערות, של אביב ושל רעב, ועוד, ועל כולם אסור לדבר, ואת כולם כולם צריך לשכוח,  ובסוף, ואחרי ותוך כדי אלו, הארץ המובטחת, ובסוף, חיים.

בואי נדבר על הישרדות, אמרתי לה.  הרי רק אנשים שבעים יכולים לשחק אותה הישרדות. להשפך לאיזה חוף, ולשחק אותה רובינזון קרוזו, רק מה,  בקבוצה, עם התערבויות קטנות, וחיפוש מזון, (אבל אם לא מוצאים לא נורא, אורז תמיד יש), וחברויות, געגועים, מריבות, וקצת מחנאות, פצעים ו´תלאות´ אחרות במידה הנכונה, ומדורות, הרבה ´כיפת השמיים´ ו´א"ש לילה´, ובלי ´ציוילי.. כזה כאילו´ חוץ  מאי-אלו צ´ופרים על נצחונות קטנים בתחרויות קטנות יזומות, ועם איזה ´אח גדול´ ששומר ומשגיח שהכל ידפוק כמו שצריך בשביל הצילומים של הטלויזיה.  וכל זה מתוך הידיעה שזה רק לזמן קצוב, ואחר כך הביתה, Home sweet home,  עם מיליון או בלי אבל עם הרבה סיפורים, הביתה, לאיזו שהיא קורת גג, למשפחה, לעבודה, לסיר הבשר, וכו´.

´מענין מה אמא שלי היתה אומרת על ההישרדות הזותי´, אמרה ד´. ´היא היתה לבד מבחירה, ודאגה להסתתר היטב, לא חשוב היכן, העיקר לא לפגוש איש´. "לך תדע מי האיש, הרי רק מטורפים אמיתיים מסתובבים איפה שאני מסתובבת, ומי בכלל רוצה להיתקל במטורפים כמוני?", היא אמרה פעם מתוך הסיוטים שלה, קצת לפני הצרחות שהעירו אותה משנתה הרדופה´ .

אז בהישרדות כמו בהישרדות, אמא של ד´ לא רק מצאה חיים וארץ מובטחת (שגם נלחמת על קיומה),  היא גם התגברה על כל מיני ´אוליים´ מפחידים, ועשתה מעשה, והלכה לפגוש את שרידי העיירה ההיא, עיירת ילדותה, בגלל מודעה שצדה את עיניה, ובאמת מצאה אחות אחת, ובן עיירה אחד, ש´,  ואולי עוד מישהו משם, ובשביל שההישרדות תהיה אמיתית, או אולי משיקולים אחרים, נישאה לו (או אולי לא),  ונולדה ע´ ונולדה ד´, וזהו, זה כל מה שהיה צריך לה, ובמילא לא צריך לדעת יותר, או לדבר, ואחרי שנה או שתיים או שלוש, לא הרבה יותר, ד´ וע´ ואמא שלהן הגיעו אלינו, לאותו הצריף חדר ליד,  ד´ בקבוצה שלי וע´ שתי שכבות מעלינו, וכששאלתי אותה, ´איפה אבא שלך?´, היא אמרה: ´אמא אמרה לי להגיד לך שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, ואני רציתי להיות חברה שלה.

זה שהיא אמרה לי די בהתחלה: ´אמא אמרה לי להגיד שאם את רוצה להיות חברה שלי, אז על אבא לא מדברים´, לא היה המבחן האחרון ש-ד´ עשתה לי. היו עוד כאלו שהיא העמידה אותי בהם, עד שהתרצתה, והסכימה להודות שאנחנו, בכל זאת, חברות.  בשביל שהיא תודה בזה הבטחתי לה המון הבטחות, לא שהיא ביקשה את כולן, אלא מיוזמתי הבטחתי, כי חשבתי שהנה הפעם, זהו המכשול האחרון, ולא יהיו אחרים.

דבר ראשון הבטחתי לה לא לקרוא לה שמנה, כמו כל הילדים, אבל זה היה פשוט מדי. בכלל לא אכפת היה לי אם היא שמנה או לא, אז זה לא נחשב, ידעתי שצריך קצת יותר מזה בשביל להיות חברות. 
אחר כך הבטחתי לה לא לצחוק לעולם, אבל  ל ע ו ל ם  על אמא שלה, לא כשנדמה לי שהיא מוזרה, או ´משוגעת´, או המון דברים, וגם לא אם כל הילדים מהקבוצה יחשבו כך, ויצחקו, ילעגו,  יקראו בשמות, אז לי אסור,  ואני   ל ע ו ל ם  לא, כלום, פשוט כלום לא אומר, אפילו לא במקלט המוגן של חדר ההורים.  ככה הבטחתי, בלי שהיא ביקשה, וחשבתי שזהו, עכשיו היא תסכים.  היא אמרה שזה באמת נחשב, אבל עדיין לא לגמרי מספיק.

לישון באותו החדר ´שלי´ אפילו שעם עוד ילדים, את זה היא ביקשה, וכך ישנו מיטה מול מיטה, ראש מול ראש, לשחק ולהכין שיעורים איתי היה לה הרבה יותר נוח, אז גם זה.  וממילא הדרך שלנו לצריף של ההורים היתה אותה הדרך, ואנחנו היינו יחד, אבל עדיין לא חברות. 

סתם יחד, אבל שום יחד הוא לא סתם.
הוא תמיד מגיע, היחד, עם תוספות,
לפעמים סתם ולפעמים אחרות.

©  כל הזכויות שמורות  

     פורסם במקור ב- 2/12/2003 בתפוז

אתמול קיבלתי בדואר את כרטיס אדי שלי. 

בחנוכה הזדמנתי ליגור, ואז ראיתי קופסא ובה גלויות שסיקרנו אותי.  אלו היו גלויות החתמה לכרטיס אדי.

זה 'בא' לי טוב, כי מזמן חשבתי להצטרף, ומשום מה לא עשיתי זאת. הפעם רשמתי את הפרטים שלי על אחת מהן, ושלשלתי לקופסא נוספת שהייתה מיועדת לכך.

לקחתי עוד גלויה הביתה, למי מבני משפחתי שירצה אולי למלא גם כן.

וזהו, כמעט שכחתי מזה.

ביום ה', כשגלשתי ל-Ynet  ראיתי את הכתבה הזו

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4341728,00.html

הכתבה העלתה בי מחשבות שונות. חשבתי – שאולי הגלויה שלי עדיין לא הגיעה לתעודתה, אולי אבדה בדרך..... התפלאתי שעדיין לא הגיעה כל תגובה. לפעמים חשבתי שאולי בכלל אין צורך שתגיע תגובה , שפשוט על סמך אותה גלויה שמלאתי מוסיפים אותי למאגר שכזה, ובו כל הפרטים, ולעת פקודה בודקים אם אני רשומה שם.

אז זהו שזה לא עובד כך, והיום קיבלתי את הכרטיס. שמתי אותו בארנק, בתא שיחסית פחות עמוס, כך שיהיה אפשר לראות אותו מיד לכשיתעורר הצורך לפשפש בכילי..........

היה גם מכתב קצר, שמעבר לברכות על הצטרפותי הם בעדינות יש לומר מייעצים גם ליידע את המשפחה. כן, בעיקר משום הדברים שרשומים בכתבה אכן יידעתי את המשפחה, ואמרתי להם שיפרשו את הימצאות הכרטיס כסוג של צוואה, זהו רצוני.

מאחלת לעצמי ולכולם לזכות בעוד שנים רבות, וחשוב יותר באיכות חיים טובה ובבריאות טובה,

ומייחלת ומצפה שיגיעו ימים שלא יהיו נזקקים לתרומות מסוג זה.

זהו, בריאות טובה לכולם!!!

עוד מעט יאירו האורות
ממוקדים בגופי הדואב
עוד מעט יחתכו בבשר
ימדדו פעימות של הלב

אנשום אדי אתר,
אחלום גורי אריות
מצחקים בי, פורעים כמו פעם
תחושות,
צבעי ימים, צלילי לילות

בחדר ההמתנה ביום ההוא,
כתמונות תלויות על קיר-חיים -
אמא אבא אח דודה
מאירים שבילי דרכים

בן,
אתה לא תבוא עדֵי-שַׁם
אתה ילד
כאן
אני
דומַם
אִתָם.

18/1/03

פורסם ב-29 בנובמבר 2003  בתפוז.

©  כל הזכויות שמורות