על החיים ועל מה שלידם

נסעתי עם בני הבכור, אבא שלו, אשתו לשעבר של הבן, ונכדי הגדול מתן (זה אולי נשמע מסובך אבל זה לא..)

הצטרפו ברכב נפרד בתי, ובנה - נכד מס' 3 - עידן.

עוד הצטרפו ברכב שלישי נפרד - חברים בעל ואשה של הבן הגדול ו-3 ילדיהם.

החברה היתה נעימה אם כי תוך זמן קצר התערבבנו בין ההמונים - כל אחד בהתאם לכושר ההליכה שלו, וכך יצא

שבקטעים שונים של הדרך הלכתי פעם עם בני, פעם עם בתי, וכמובן די הרבה עם הנכדים, ועם הבעל לשעבר גם.

הנוף - לרוב קוצים למיניהם, דרדרים וכו' אבל עדיין הצבע הירוק שלט.

מלבד זה מעט צבעים - קצת כחול - אולי לשון הפר או עכנאי (נדמה לי שכך כותבים...)
או צמח אחר שלא בטוחה בשמו, מעט קחוונים, מעט פרחים בצבע שמנת כזה שלא זוכרת את שמם.
לא צילמתי את סביבת הצומח.

כך נראה מקום ההתכנסות.

המסלול היה ברובו מישורי, המסלול הקצר - 6 ק"מ והארוך יותר 11 ק"מ. 

היו חלקים משופעים שגמרו לי את האוויר מהריאה וחצי שנשארה לי. הלכתי בהם בסדר,

אבל אני מודה שהעלייות בסוף המסלול גמרו אותי לגמרי. עשיתי את חלקן עם המון הפסקות,

והתלבטתי ביני לביני אם להעזר ברכב משטרתי על מנת להגיע לסוף המסלול.
לא היתה לי ברירה, ואת ה-600 מטרים האחרונים עשיתי בטרמפ על ג'יפ משטרתי.

קטע מהדרך.

היו מלא גזלנים כנהוג, אבל גם במה עם הופעות בד'כ של המתנ"ס המקומי, ודוכני מכירה של

מאכלים ושתיה, בלונים וכו' ומיכלים עם אשכוליות שכל אחד יכול היה להתכבד מהם. נחמד.
כמובן אפשר היה לקנות גם ערכה של מדליה ותעודה תמורת סכום פעוט. קנינו לנכדים.

בסה"כ היה מקסים ונהנינו מאד!!!!

היו עוד תמונות, ואולי אצרף בהמשך. 

איפה הייתם היום ומה עשיתם?

שנים רבות נהגתי לחגוג את ליל הסדר בקיבוץ.  עם כל החברים, והאורחים הרבים של כולם. היו מסדרים את חדר האוכל בצורה מיוחדת שתתאים לאורחים רבים, וכמובן לפני הסדר היינו בתורנות לעריכת השולחנות.  אני זוכרת את ההגדה המיוחדת כל כך עם שירי האביב משובצים בין הקטעים המסורתיים, ועם ריקוד השיבולים וכו' ..... ומבחינתי היו לתוספות האלו טעם מיוחד, אחרי הכל באמת אחד משמות החג הוא חג האביב.  יש לי הגדה אחת כזו בבית עד היום. זה היה אחד הדברים שביקשנו שיתנו לנו כבר בשנת עזיבתנו הראשונה.  ולמרות שעזבנו את הקיבוץ,  בן זוגי ואני, נשאנו ובנינו משפחה, המשכנו להגיע לליל הסדר בקיבוץ, כי הורי נשארו שם והזמינו שנחגוג איתם.  

אבי היה דתי.  הדתי היחיד מבין כל חברי הקיבוץ.  הרבה יכולה הייתי לכתוב על נושא זה, אך הנושא ברשומה זו הוא ליל הסדר.

משום היותו דתי, קראנו פעמיים כל השנים את ההגדה - פעם אחת בחדר עם המשפחה המצומצמת, מתחילתה ועד סופה ואפילו בשתי שפות (ללא הארוחה עצמה וללא השירים המוכרים שבסוף ההגדה),  ואחר-כך בחדר האוכל - בשביל ה-'כולנו מסובין', עם הארוחה, וכולל השירים שבסוף, ובהם הוא הפליא לשיר בכוונה רבה, עד אחרון ה-13 באחד מי יודע, ועד הבית האחרון בזוועות החד גדיא. אולי אמצא את השיר המצויין ששרה חווה אלברשטיין – כל כך מתבקש.

הנה, תקשיבו  http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=yMcn9Izsctc

על ההכנות לחג הנקיונות ועוד - יש לי כל כך הרבה לכתוב, אך אשאיר זאת לרשומות אחרות. 

השנה נחגוג את לילהסדר אצל בתי.  יהיו שם 17 אנשים, ורק טבעי הוא שחלק מהמוזמנות יחלקו גם בהכנות.  לתדהמתי הוטלו עלי המטלות הפשוטות יותר, ותהיתי ביני לבין עצמי אם זה קרה משום חוסר הערכה לכישורי הבישול שלי בדברים מסובכים ו/או מוערכים יותר בארוחה הזו שקשורים במנות העיקריות ... [האמת לא נראה לי, כי מזה שנים הסדר מתקיים אצלנו, ואז אני מכינה ומשקיעה ומבשלת (כמעט) הכל בעצמי. ישנם דברים שאני מעולה בהם כמו המרק המפורסם, הסלמון, הכבש ועוד], או שסתם רצו להקל עלי השנה וקיבלתי פטור מסויים.

ובכל זאת המטלות שהוטלו עלי הן –

בייצים של פסח – כאילו ברור – מה כבר אפשר לפקשש במטלה הזו? שזה יתבשל שעה וחצי במקום שעה? מה? אבל כן – התפקשש דווקא – את הרכיב העיקרי שכחתי, ומזל שנזכרתי בו אחרי שעה של בישול, ומיהרתי להוסיף אותו – קליפות בצל כמובן, בשביל הצבע המיוחד ולא רק בקליפת הביצה וכן זה מוסיף לטעם ..  [אגב אחד מהמוזמנים לסדר שמו פסח – מה שתמיד היה כרוך בחיוכים מסויימים בנושא הביצים של פסח...]

סלט של פלפלים וגמבות קלויים – אני יכולה לסמן V , יצא מ-עו-לה!!!

אחד מהקינוחים – תמרים ממולאים מרציפן – מסמנת V ענק, ויש מתכון בבלוג.

התמנינו על השתייה – בוצע, קנינו המון וזה עכשיו מצטנן בפריז'ידר  V

סלט אַפְּיוּ (מישהו יודע מה זה ?) – המדובר בסלט מבושל בטעם חמוץ-מתוק של ראש סלרי וגזר.  מסמנת V גדול, יצא מעולה.

התמניתי להביא כבד קצוץ, והזמנתי וקניתי מנו"ש (נו – אני יודעת שזו לא בדיוק מסעדה כשרה, אבל תגידו מה שתגידו – הכבד הקצוץ שלהם – אין עליו בכל הצפון).   V.

סלט כרוב – בשלבי הכנה כמעט סופיים. נשאר רק להכין את הרוטב המצויין.

חג פסח שמח,

חג אביב פורח,

וחג חירות אמיתית ולא רק בחג הזה אלא בכל יום ויום ובכל דור ודור וכו' ולכולם

האא ועוד משהו - למישהו שיקר לליבי יש היום יומולדת - מזל טוב ערני - חושבת עליך המון !!!

מברכת אותך בכל שתאחל לעצמך איש יקר.

תמרים ממולאים במרציפן (ללא תוספת צבע מאכל*)

כ-25-30  תמרי מג'הול.

200-300 גרם שקדים מולבנים (ללא הקליפה החומה הדקה)

כ-3 כפיות אבקת סוכר

מעט טיפות של תמצית רום / וניל, וכ-3 כפות של מי ורדים.

מעט קוקוס (לא חובה).

מנג'טים מנייר.

המרציפן

טוחנים במטחנת בשר או מרסקים במעבד מזון את השקדים, ומוסיפים

כמה טיפות תמצית וניל / רום, וכן כ-3-4 כפות מי וורדים.

לאחר שהעיסה מתגבשת לשים מעט ומניחים בכלי סגור במקרר לחצי שעה לפחות.

* תמצית הוניל או הרום תעניק לעיסה צבע ורדרד בהיר. כך שניתן לוותר על צבעי מאכל אחרים.

הרכבה

חוצים כל תמר לאורכו מצד אחד, מסירים את הגלעין, ומניחים כשהתמר פתוח.

כך עם כל התמרים.

לוקחים מעט מעיסת המרציפן ומעצבים לעגול או אליפסה. ממלאים את התמר וסוגרים.

מגלגלים בקוקוס ומניחים במנג'ט מנייר.

בתיאבון!!!

המתכון מתאים גם כאחד מהקינוחים של ליל הסדר.

במקרה הזדמנתי למקום, וזה היה מרשים!!! מה דעתכם?

היום ה' בניסן, יום השנה של אבא.  נזכרתי בקטע שכתבתי לפני הרבה שנים עליו.  

איש אחד, אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, עבר ניתוח, יזום, לא קשה מידי, אבל לבנאדם מבוגר גם אלה מפחידים נורא.
אספתי את מעט חפצַי ואת עצמי, השארתי הוראות מה לחמם מתי במיקרו ונסעתי להיות איתו שם כל הזמן, עד שיתעורר וירגיש טוב קצת יותר (כמה שאפשר להרגיש כך אחרי ניתוח), ובערב לשוב לי חזרה ל'גבעת החרצופים' ההיא, בעיר אחרת לגמרי.

חיכיתי שם מול חדרי הניתוחים, עד שיצא מי מהחדר ההוא ואמר: "הוא בחדר התאוששות, ואם את רוצה את יכולה להיכנס".
נכנסתי, וראיתי אותו חיוור מתחת לשמיכות, רדום, מחובר להכל, ומפעם לפעם ממלמל דברים לא ברורים, כמו מחלום רחוק. התקרבתי, ליטפתי, נישקתי, דיברתי, שאלתי, כיסיתי, ניסיתי להבין מה אומר, ולא הצליח לי כלום. מילים בשפת ילדותו, לא מובנות לי, וביניהן איזו מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב, אולי שֵׁם, ובקופסא שלי לא היה לה שום פירוש, כי אף פעם לא שמעתי אותה במצבי עירות של האיש הזה, ועל הסיוטים שלו הוא בכלל לא דיבר אתנו מעולם.
"דבר ראשון שאני עושה כשהוא מתעורר", חשבתי לעצמי, "אשאל אותו מהי המילה הזו. אבל איך, איך אני אביא לו את המילה המסויטת, מאיזור הדמדומים שלו, מילה שאף פעם לא אמר לי מקודם, ועוד כשהוא במצב של אחרי ניתוח. מה אני יודעת מה זה יעשה לו??? מה אני יודעת מה ה-מה שזה יעשה לו יעשה לי???? חיכיתי, התלבטתי וחיכיתי, וסוף סוף הוא התעורר.

אחיות באו והלכו, וגם רופאים, ואחרי הרבה שעות העבירו אותו למחלקה. דיברתי איתו על הכל, ולא העזתי להזכיר את המילה ההיא. אבל עכשיו, אחרי ששמעתי אותה כך וכך פעמים ביום ההוא, היא כבר הייתה מתויקת לי אי שם בקופסא, במדור "סיוטים שלא סיפרו לי עליהם", ומקושרת מאד לאיש ההוא, אחד מאלו שאני הכי אוהבת בעולם.

ועברו שנים, הרבה שנים, ויום אחד, בעודי שקועה בעבודה, מצלצל הטלפון, ומהעבר השני אשה שלא היכרתי, מספרת לי על הדרכים העקלקלות והאנשים שעברה עד שמישהו סיפק לה את מספר הטלפון שלי. היא כמעט מתנצלת. לא אותי באופן אישי היא מחפשת, כמובן שגם, גם, אבל יותר - אנשים שנשאו או נושאים שם משפחה של קרובים שלה שכבר אינם. וככה, דרך הרבה כתובות ואנשים וסימני דרך הגיעה אלי, ושאני אעזור לה לחפש אותם, כי גם אני, פעם, נשאתי את אותו שם משפחה. מצאנו אחדים פה בארץ, התקשרנו אליהם, וכל אחד הביא חלק לפאזל, ובו-בזמן הראה לנו כמה הרבה חלקים אחרים עוד חסרים בו, ואי אפשר, אי אפשר בלעדיהם להשלים את הקונסטרוקציה.

"אז מי ישלים לנו אותה?" שאלנו אחת את רעותה, כי מרוב דיבורים והרכבות ביחד, כבר צברנו כמה "שעות טיסה", או לפחות "שעות שמירה משותפת", והפכנו לריעות בלב ובנפש. "צריך לברר בקהילה בחו"ל, איפה שהם היו, נולדו, עברו כברת דרך והשאירו סימנים או לא. עכשיו כבר היו לנו כמה חלקים בצבעים לגמרי אחרים, ובכל זאת, מחוברים להפליא לחלקים הקיימים. כבר לא נשארו לנו יותר מדי חלקים כדי להשלים את הפאזל. אבל אלו שחסרו היו הכי קשים להשגה. "מאיפה נביא את פיסות העבר האלו?" שאלנו אחת את השנייה. פתאום היא אומרת לי מילה, אותה מילה שהאיש, אותו אחד שאני הכי אוהבת בעולם, אמר אז, מתוך הזיותיו בשעות שבין לבין. "מאיפה לך המילה הזותי? מה זה בכלל? זה שייך למדור הסיוטים שלא סיפרו לי עליהם בקופסא ש-ל-י, שלי, ולא של אף אחד אחר, מקושרת לאיש מסוים מאד, להזיות שלו, לזמנים של עירות שלא אמר לי אותה, זו מילה שאסור לי להזכיר לו, כי אינני יודעת מה זה יעשה לו, מה זה יעשה לי…..", הוספתי והסברתי דברים שקצת קשה להסביר במילים, ולכן גם נעזרתי בדמעות, ובעוד קטעי הברות שלא היו מילים בכלל שפרצו ממני, ובסוף היא הבינה אותי.

"זה שֵׁם, שֵׁם", היא אמרה. "אצלי המילה הזו מקושרת לארץ ההיא, לעיר ההיא, לאיש היחיד שעוד יודע מה קרה למאות אנשים שם, וכמה מהם, מעטים נושאים את שם המשפחה הזה שאנחנו מחפשות, והאיש ההוא, המילה הזו, היא התקווה האחרונה שלנו למצוא את הפיסות החסרות, ועוד מעט גם הוא לא יהיה, ועוד מעט אולי הוא עוד יהיה, אבל כבר לא ירצה או יוכל לדבר אתנו על הזיותיו, וסיוטיו, וזיכרונותיו, ואנחנו לא נבין, אולי כבר לא יזכור שמות, וצריך למצוא אותו, את האיש, המילה, עכשיו, כל עוד הוא היחיד שנותר בכל העולמות, ומכיר את כל המילים להגיד, ויכול לשבץ לנו את פיסות המִצרף האחרונות.

מחר, אנחנו נוסעות למילה הזו, לאיש הזה, ששומר על בית הקברות היהודי של עיירה קטנה בארץ אחת באירופה, ועוד זוכר קצת, ועוד מדבר קצת, והמילה הזו, עברה למדור לגמרי אחר בקופסא שלי, למדור התקוות האחרונות. וזה נכון לבינתיים, ללילה אחד ארוך, עד מחר, ואולי מחר שוב תעבור למדורים האחרים.

©  כל הזכויות שמורות

                                              פורסם ב-12 בדצמבר 2003, בתפוז. 

אנשים מנוולים הרעילו את מַנְגָה. אני אפילו לא יודעת אם זה סוג של פשע שצריך לדווח עליו למשטרה. לדעתי כן, אבל הייתי שמחה לקרוא פה משהו בדוק יותר.

מנגה הייתה כלבת זאב מעורבת שנולדה באחד ממושבי חוף הכרמל ל-מִילִי, אחת מתוך 7 גורים.  כל אחיה ואחיותיה נמסרו לידיים אוהבות, ולבתים חמים, אבל את מנגה השאירו שתגדל ביחד עם מילי אמה.  שתיהן גדלו בבית קטן מושכר, קומת קרקע עם מרחבים פתוחים, ומול הרפת של המושב.  מנגה ומילי אהבו לטייל, ותמיד חזרו הביתה. לפעמים ישנו בתוך הבית, ולעיתים במלונה גדולה שבחצר, קשורות.

שתיהן מאולפות, אך מנגה חטאה לא פעם באכילת כל דבר שנראה לה אכיל.  מילי נזהרה ואכלה רק מידי בעליה.    

במעברי דירות תמיד זה היה לבית פרטי עם חצר, מין סוג של התחשבות בדיירים. הבעלים של מילי ומנגה היו איש ואישה צעירים,  בתחילה רווקים, ואחר כך נשואים, ובמשך הזמן הגיעו גם הילדים, שני בנים. והחיים זרמו, לצד מילי ומנגה. 'הבנות שלנו' – כך קראו להם האיש וזוגתו.  למשל – "תוכלו להשגיח על הבנות לסופשבוע?"  זה היה היחס לכלבות. מיותר לציין שהן היו מטופלות היטב, מחוסנות, מושגחות בקפידה. תמיד.

מעבר הדירה האחרון היה להרחבה באחד הקיבוצים בסביבות איזור מנשה. זה לא משנה לאיזה קיבוץ בדיוק.  בית פרטי. גם בבית ההוא חצר גדולה – חלקה מרוצפת, וחלקה גינה, המלונה עברה איתם, וכמובן הכלבות. חיים טובים יש לאנשים ולכלבות שם. חיים טובים בדרך כלל.  ואולם כנראה שהכלבות הפריעו למי מהאנשים ששם, כי אחרת איך אפשר להסביר שבאחד הימים מישהו שפך חומצה עליהן?    ימים רבים וטיפולים ממושכים ריפאו את הכוויות, את הפצעים הקשים.  ועוד שנה חלפה.

שלשום מנגה הרגישה לא טוב.  מיותר לציין שמיד היא נלקחה לוטרינר, טיפולים, אינפוזיה וכו', וכמובן בדיקות, והאבחנה הקשה הייתה – הרעלה.  יומיים מייסרים וקשים במיוחד עברו עליה, ואתמול בלילה ייסוריה הסתיימו.  היא מתה.

אני שואלת את עצמי למה? למה שמישהו כך יהרוג? יתעלל? ירעיל?

מה עשתה לו הכלבה הזו? הרי זה לא כלבים משוטטים, אלא כלבות קשורות בחצר, ומטופלות.

האם אפשר להתלונן במשטרה על הרעלה שכזו? הרי זה פשע!! מישהו יוכל להאיר את עיני בנושא זה?

תוספותיים:

א. מחקתי מפה תגובה של מישהו ללא שם. למרות שאני ממש צמאה לתגובות לא אסכים בשום אופן לתגובות סתמיות כמו זו "אבראקדאברא".

ב.  בחיפושי ברשת אחר הביטוי "הרעלת כלב" מצאתי את השאלה ה"חכמה" הזו - בפורום ברסלב ישראל
http://www.breslev.co.il/forum/forum_posts.asp?TID=33390

'שלום לכבוד הרב,
יש לי בשכונה כמה אנשים שמחזיקים כלבים שנובחים ללא הפסקה ומפרים את שלוות הציבור,
האם יהיה מותר לי לזרוק להם חתיכת בשר מרוחה באקונומיקה (לכלב לא לבעלים)? '

מיותר לציין שהרב המנוח זצ"ל  שמזה שנים רבות שוכן לצד אלוהיו בגן שכולו עדן  (וסליחה ומחילה מכל מי שחושב אחרת בסוגיה זו) לא השיב לקושיה של 'הצדיק'.