על החיים ועל מה שלידם

לפני בערך 20-30 שנים ויותר מאד אהבתי את כל נושא האפיה. הייתי אספנית מתכונים כפייתית, וגם נסיינית כפייתית של כמעט כל מתכון שנראה לי טעים, ובעיקר מאפים - עוגות, עוגיות, לחמים, פשטידות וכו'. באותו תקופה עישנתי המון, וגרתי בקומה רביעית בלי מעלית, רדפתי אחרי שני ילדים די פעלתנים וכלב (תמיד היה בסביבה אחד לפחות), וגם הלכתי המון ברגל, ובקיצור הייתי רזה וקופצנית, ואפיתי וטעמתי ואהבתי את זה מאד.  אבל - דברים רבים השתנו מאז.  כאשר הגדולים עזבו את הבית והקימו משפחות משל עצמם הפסקתי לאסוף מתכונים, והפסקתי כמעט לחלוטין לאפות.  גם את מאות המתכונים שהיו לי כבר לא הקפדתי למיין ולשמור.  עברתי דירה מהקומה הרביעית לקומה נוחה, נעזרתי יותר ברכב ופחות ברגליים, כבר לא הלכתי כל כך הרבה, ולא היה לי אחרי מי לרדוף כמו פעם. וגם - הפסקתי לעשן. ותוך מספר שנים לא רב כל הדברים הנ"ל נתנו אותותם, ועליתי במשקל.  לא בבת אחת, אלא ככה - לאט, בלי להרגיש בכלל. קצת ועוד קצת, ועוד קצת ...

הגדול מידי פעם שאל אותי - "את זוכרת את הלחמניות הנהדרות האלו שעשית לנו? נו - אלה שאהבתי, שהיה להן טעם של תפוזים, וגם היו כאלה עם קינמון, ושהיו קצת רטובות כאלה, וטעימות ... את יכולה להכין לי אותן?" ואני - חיפשתי וחיפשתי אחר המתכון, וליבי נחמץ כאשר לא מצאתי אותו. והוא זכר לי את זה. אוהווו, ועוד איך זכר.  "איבדת לי את הלחמניות שהכי אהבתי. נו - עוד לא מצאת את המתכון הזה?" וכל פעם זו היתה אותה תשובה. "עוד לא". ואותה עוגמת נפש. אצלי ואצלו.

והנה - בחגים השנה הצעיר החליט לשדרג את חדרו, והתחלנו במלאכת מיון בדיקה וגם פינוי של הבלגן בכוננית הישנה, ובארגוניות הפלסטיק של כתר שהיו גדושות בצעצועים ובניירת לתיוק, ומידי חודש נוספו אל תאיה עוד דפים וניירות וספרים, והכל "חשוב נורא" ... וחלק אכן תויק, אבל לא הכל ... ושם, בין מעטפות עם צילומים מתקופות חיים שונות, ובין יומנים ישנים, נמצא גם המתכון האבוד. לאחר שהקלדתי אותו, מתוך מחשבה שחלילה יאבד שוב, מיד התקשרתי אל הגדול, וסיפרתי לו שהנה - סוף סוף נמצאה האבדה ואכין לו את לחמניות התפוזים שכה אהב.  אז היום ידעתי שהוא יגיע, והכנתי לו.  הוא כל כך שמח, וזה אכן היה אותו הטעם שזכר מאז - למרות שבאמת חלפו כל כך הרבה שנים, יש טעמים שפשוט אי אפשר לשכוח.  ואחרי כל הזמן הזה שהוא התרפק על זכרון הטעם ההוא, היום זה עמד שוב למבחן. אולי תירשם אכזבה? די חששתי לתגובה.  אז הכנתי, והוא הגיע, וטעם, ואהב, וזה היה אותו הדבר כמו אז - הנאה ענקית, והוא לקח גם למשפחה שלו. אז החלטתי לרשום את המתכון גם פה. ליתר בטחון ושיהיה.

לחמניות תפוזים מתוקות מקמח מלא (כ-20-24 לחמניות)

לבצק:

3 כוסות קמח

רבע (1/4) קוביה שמרית - שמרים טריים

1/2  כוס חלב

2 כפות סוכר

15 גרם חמאה

2 ביצים

קורט מלח

למריחה על הבצק:

15 גרם חמאה

1/4 כוס סוכר

שתי כפות קליפת תפוז מגורדת

אפשר ולא חובה לפזר קצת קינמון.

לפיזור על העוגות הקרות:

3 כפות אבקת סוכר

מיץ של תפוז אחד

בצק:  לחמם מעט את החלב. להוציא 1/4 כוס ולהמיס בו את השמרים בצלוחית קטנה. לשאר החלב להוסיף 2 כפות סוכר, 15 גרם חמאה  וקורט מלח. לחמם עד שהחמאה נמסה.  לצקת את התמיסה לקערה, להוסיף את השמרים, הביצים, ואת הקמח.  לערבב עד קבלת בצק רך. לפזר מעט קמח, לכסות ולהתפיח עד כפול, בערך כשעה, שעה-וחצי.  

לאחר שהבצק תפח לחלק לשניים, ולרדד לשני מלבנים.

לערבב את החומרים למריחה. 15 גרם חמאה, 1/4 כוס סוכר וקליפת התפוזים. מי שרוצה גם יכול לפזר קינמון. למרוח על מלבני הבצק. לגלגל כל חלק לרולדה, ולחתוך כל רולדה ל-20 פרוסות.  לסדר בשתי תבניות עגולות (על נייר אפייה) – כשהחתך למטה. (כמו בעוגת שושנים, אך עם מעט רווח בין "פרח-בצק" אחד לשני). להתפיח עוד 1/2 שעה ולאפות ב- 175 מעלות, 15-20 דקות.

לערבב את אבקת הסוכר והמיץ ולפזר על הלחמניות לאחר הוצאתן מהתנור.  ככפית מהתמיסה על כל לחמניה.

הצלחתי להציל בשביל הצילום את מה שנשאר מתבנית של 23 לחמניות.

זה לא הרבה עבודה, וזה יוצא טעים.

הקטנה סיפרה לי שהיא רכשה כרטיסים לפעילות על הבוקר בספארי. סיור האכלת החיות, עוד בטרם

נפתח הספארי ליום רגיל של פעילות מבקרים. היינו צריכים להיות שם כבר בשעה 7:15, עת יוצא הסיור

לדרך, ברכבת הספארי.

בקישור להלן אפשר לקרוא עוד על הסיור,

http://www.safari.co.il/%F1%E9%E5%F8%E9%ED_%EE%E5%E3%F8%EB%E9%ED_%E1%F1%F4%E0%F8%E9

את הסיור "שלנו" היא הזמינה דרך אתר בשם הייטק זון (להלן).  לי אין גישה לאתר, אבל לה יש,  

https://www.htzone.co.il/index.asp

וכנראה שדרך האתר הזה העלויות הן זולות משמעותית.

התייצבתי אצלם כבר ב-05:30, והצטרפתי אליה ואל שני הנכדים, לנסיעה לספארי.

הסיור יצא די בזמן, אחרי בדיקת נוכחות, רישום, וחלוקת מקומות הישיבה ברכבת.

את רוב הסיור עשינו תוך כדי נסיעה, עם הרבה הפסקות, חלקן לראות כיצד המטפלים שבספארי

מחלקים את ארוחת הבוקר לחיות השונות, חלקן כאשר אנחנו המשתתפים לקחנו חלק בחלוקת המזון,

וחלק מההפסקות לסיור רגלי, לזמן מה, ואז שוב חזרה לרכבת.  בתום הסיור מי שרצה יכול היה

לחזור בצורה עצמאית לספארי (מבלי לשלם מחדש כמובן) ולהתעכב קצת יותר על מקומות שבהם

עברנו ביעף. היות ולנו היו תוכניות אחרות להמשך היום, אנחנו בחרנו לחזור. 

אז הנה, קצת צילומים משם -

  הנקבה היא זו עם הקרן הארוכה יותר.

איך שנשמע הטרקטור עם החציר התקבץ עדר די גדול של אנטילופות לארוחה.

נראה כאילו צילמתי רק אותן, סתם כי אני די אוהבת אותן, והן נראות די פוטוגניות.

 

ה"גושים" שבתוך המים הם היפופותמים, ומי שמביט בהם הוא ע', נכדי.

כמובן שיש גם טרמפיסטים אקראיים שנהנים מהארוחה, ולמרות זאת מחכים יפה לתורם.

היה קשה לצלם אותם. החבאנו להם את האוכל בכל מיני חורים, על הענפים, ומתחת לשורשים ובכל מיני פינות מסתור. הם מצאו במהירות. ולא התלהבו לדגמן.

אולי אפשר להבחין בין שתי הפילות הגדולות גם בגור פילון . 

צילום אחרון -

אצל הנכדים בני 7 וכמעט 9 נרשמה התלהבות מהטיול, ושביעות רצון, ואפילו כיף. 

כך גם אצל אמא שלהם ואצלי - להלן: סַבְטוּשׁ .   בהחלט מומלץ, יש להזמין סיור מראש.

המשך חג נעים לכולכם, אני בחופש בימי חול המועד, ומתוכננות לי כל מיני פעילויות,

וחלק מתכננים בשבילי. כך שיש בזה גם מומנט הפתעה.  סוג של.

רציתי לספר על יום כיפור אחד, וגם אצלי אחד מהמשמעותיים ביותר בחיי אם לא ה-... היה בדיוק אותו אחד מלפני 40 שנה,

אוקטובר, שנת 73.

גרנו אז באילת, משפחה קטנה. האיש שלי של אז, אני, הבן הגדול שהיה בן 3 וקצת, וגם הקטנה - אז בת 4 חודשים.

כל יום כיפור בערך מגיל 12-13 נהגתי לצום. לפעמים רק חצאי ימים, ולרוב צום מלא, של יום שלם, "כמו הגדולים".

בערב יום כיפור של אותה השנה הייתי עסוקה בבישול הארוחה המפסקת, ובאפייה של עוגות שמרים שלמדתי

להכין ימים מספר קודם. כל כך התלהבתי מהקלות של הכנת עוגות השמרים שאפיתי המון עוגות באותו יום שישי שהיה גם

(כמו היום) ערב יום כיפור 73 - 6 או 7 או אפילו יותר. תבניות מאורכות ממתכת נכנסו ויצאו מתנור האפייה, ובהן
העוגות הנפלאות, חלקן מחביאות בתוכן מגוון פירות יבשים קצוצים, אגוזים ושקדים, ותפוחי עץ חתוכים לקוביות קטנות
וקינמון,  וחלקן מגולגלות למעין רולדות עוטפות בתוכן שוקולד , קקאו או ריבה. ריח נפלא נישא באוויר. וזממתי שעם
פרוסת עוגה אחת או שתיים וכוס קפה אסיים את הצום, למחרת.

האיש שהיה איתי אמר שהוא לא יצום, והחלטנו שהוא יקח את הגדול בבוקר לחברים. ילכו שניהם, הוא ברגל והבן על

תלת אופן לבית החברים שמול הים, יישארו שם למספר שעות עד מעט אחר הצהריים, לא מעבר לשעה 13:00 הם

יחזרו הביתה, שעות בודדות לפי סיום הצום. לאחר שהם יחזרו הם יאכלו, ואני אשכיב את הגדול לשנת הצהריים,

וזהו. קצת לפני סיום הצום אולי נלך כולנו לבית הכנסת הסמוך לתפילת הנעילה, ואז נחזור ואסיים את הצום.

תכננו ממש הכל עד למוצאי יום כיפור. העוגה שיקח לחברים, והכל. אני בינתיים אשאר בבית עם הקטנה, ואצום

ככל שאוכל. הכנתי לי ערימת עיתונים, וספרים, וקיוויתי שהיום השקט הזה יעבור מהר ובקלות.

לאחר הארוחה המפסקת הקלה, הקפה האחרון של לפני הצום ופרוסת העוגה (שהיתה טעימה להפליא) שלצידו

נכנסנו בקלות לשקט של היום המיוחד המייסר והמהורהר הזה. כאשר ירד הערב והחל להחשיך והאוויר היה טיפה קריר

יותר הסתובבנו קצת בשכונה עם עגלה אחת, ועם טיולון אחד בשביל הגדול, למקרה שיתעייף, למרות שלרוב הוא העדיף

על הידיים במקרים כאלה, אבל ליתר בטחון. הכל היה שקט ונהדר, והכבישים ריקים. הילדים נרגעו, ואנחנו חזרנו

הביתה.

למחרת הכל תקתק בדיוק כפי שתיכננו. השעה 13:00 חלפה, והם עדיין לא חזרו. זה נראה לי מוזר.

גם מכוניות נשמעו ברחובות, לא מעט.  חשבתי לעצמי - אולי תיירים ששכרו רכב ולא יודעים דבר על היום המיוחד הזה

הם אלו שנוסעים. אבל ככל שחלף הזמן ראיתי שלא תיירים אלו, אלא רכבים צבאיים ואחרים.

קצת לפני השעה 14:00 צלצל הטלפון. האיש סיפר שהוא כבר מגיע, הם התעכבו קצת בבית החולים, הוא יספר לי

כאשר יבוא. שאני לא אדאג, הכל בסדר. גם הילד בסדר. עוד בטרם הסתיימה השיחה, נשמעה  אזעקה. מחרישת אוזניים,

ומטוסים מעל, ואנשים החלו להתרוצץ ולחפש  מישהו שיפתח את המקלט. פתחתי את הרדיו, וכבר נשמעו

סיסמאות.

הם הגיעו תוך שעה קלה - בערך ב-15:00.  הילד נראה בסדר, וגם האיש. הוא ביקש שלא אשכיב את הילד לישון.

הוא סיפר סיפור מוזר - הם היו כאמור אצל החברים, תוך שהם יושבים בסלון, מדברים ומעבירים את הזמן, הילד יצא

למרפסת הסמוכה. מכל הדברים שהיו שם דווקא חבל הכביסה ריתק אותו, ובמיוחד האטבים שאחזו בבגדים מעטים,

בתחתונים וגופיות של החבר. הילד הסיר את האטבים וחזר והידק אותם לחבל, וכך עד שאחדים מהם התנתקו ונפלו,

ובעקבותיהם גם מעט הבגדים שהיו תלויים. מפעם לפעם הוא דיבר ספק לעצמו ספק עם אביו ועם החברים,

ואז היה שקט, ולאחריו הם שמעו חבטה. מלמטה.  ושוב שקט במרפסת והילד לא היה שם. אבא שלו רץ

למטה מהקומה השלישית של החברים, ושם הוא מצא אותו מוטל, עם איזה זוג תחתונים בידיו. והוא בכה.

אחרי כמה שניות של שקט הוא בכה. הם נסעו לבית החולים לבדוק אם לא קרה לו משהו, אחרי הכל הוא

נפל מקומה שלישית. הוא בוכה ואולי חטף מכה רצינית. בבדיקה קצרה לא נראתה אף לא שריטה. כלום.

בבית החולים בדקו אותו, ואחד הרופאים אמר לאיש - קח אותו הביתה, נס קרה לך, והילד יצא בלא כל פגע

מנפילה שהיתה יכולה להסתיים באסון. תברך הגומל, ותדאג שלא ירדם לזמן ארוך. תעקוב אחריו. האם הוא מקיא?

האם הוא ישנוני מעבר לרגיל? האם הוא ממקד את המבט? או אולי לא? אם משהו ייראה לכם חריג - כל דבר - תבואו.

האיש שם לב שתוך כדי שהוא מחכה למכתב השחרור נוצרת תכונה מאד מאד מיוחדת בבית החולים. נוהל חירום,

ונאספים רופאים בחיפזון, ואחיות גם כן. הוא יצא מבית החולים, לקח מונית הביתה, וכבר במונית שמע את הסיסמאות.

קראו לו. השמיעו גם את הסיסמא שלו, של אחד מגדודי הרגלים.

הילד הרגיש טוב. האיש אמר - אני תיכף צריך לזוז. לקח מעט דברים, ואת כל העוגות חוץ מאחת, שתהיה בשבילנו,

וזהו. תוך שעה הוא כבר היה מוכן, נשיקות לילדים, לתנוקת בת 4 החודשים, לגדול בן השלוש וקצת, וגם לי,

"תשמור על עצמך ותכתוב", אמרתי לו, - ביקש שאשמור על הילדים ונסע. והוא גם חזר, אחרי איזה כמעט חודש.

חודש קשה, כי הוא לא כתב, ולא ידעתי מה קורה איתו. אבל - הוא חזר. והוא היה אחר כשהוא חזר. אבל הוא חזר.

וזה היה יום הכיפור ההוא בשבילי.

השנה זו אחת הפעמים הנדירות שהיינו לבדנו. כן, היתה כמובן ארוחת חג, אבל לא הוזמנו,

ומשפחתו של בני הגדול שהיו אמורים להגיע אלי העדיפו להתארח אצל ההורים שלה.

ש. התקשרה עוד לפני מספר ימים לברך לשנה החדשה, ותוך כדי הדיבורים היא אמרה -

"אבל לא אגיע אליך מחר, וגם לא לארוחת ראש השנה. אנחנו נתפצל, אני אלך עם הבת להורי, והוא

יגיע אליך עם הבן". פפפפפפפ זה דקר אותי כמו סכין, ישר בלב, כששמעתי את זה. אבל הפעם

הבלגתי, והמשכתי לדבר יחסית בנועם. בלי כעסים, אבל כן הבעתי דעתי.

אמרתי לה - "תראי מה זה, לפני כמה דקות איחלת לי שנה טובה וכו', ואני - לא נעים לי להגיד לך,

אבל אם תהיה לי שנה טובה  יותר או פחות, זה ממש ממש תלוי בילדים שלי. אם להם טוב מן הסתם

תהיה לי גם שנה טובה, אם להם פחות טוב, מן הסתם גם לי תהיה שנה פחות טובה, דאגות ומחשבות

מטרידות לפחות ... אז בבקשה, אני מעדיפה שלא תתפצלו, ואין לי בעיה, אני אחגוג לי עם המשפחה

המצומצמת, עם האיש ועם הצעיר, ואתם תהיו ביחד בבקשה בערב הזה.  תוכלו להגיע אלי לארוחת חג

גם באחד מימי החג, ואקבל אותכם בזרועות פתוחות, ובשולחן מלא כל טוב".  וזהו, כך היה.

אז היינו שלושתנו, ובישלתי, והכנתי, והיו כמובן גם סממני החג, תפוח בדבש, ורימון, תמרים וגזר וכו'...

אבל לא ברכנו על הכל. רק על התפוח בדבש, ועל הרימון, וזהו. בשנים קודמות גם בילינו לפחות

את אחד מימי ראש השנה (כמו גם הרבה ימים אחרים לאורך השנה) עם חברה טובה שלי,

ועם בעלה שהיה חבר טוב של האיש. השנה גם את זה לא נעשה. הם ירדו מהארץ. מזה שנתיים, לפחות.

בזמן האחרון אני יותר במצב קריאה של בלוגים, בתגובות בבלוגים אחרים, וכו',

פחות בכתיבה. אולי עוד יהיו כמה מילות סיכום על השנה שהיתה, אולי כמה מחשבות על

איך הייתי רוצה את השנה שבפתח, ובינתיים

היום אני רק רוצה לאחל לכולם שנה טובה ומבורכת, שנת בריאות טובה,

                     שנת צמיחה, הגשמה עצמית ויצירה, שמחה ושלום.

             מאחלת שלכל אחד יתגשם השנה חלום אחד לפחות, ויתווסף עוד חלום אחד לפחות.

וגם אם מותר לי לבקש את הברור מאליו

                     תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

או אם להיות ברורה יותר - זה לא שהשנה שחלפה היתה כל כך מקוללת, אבל בהחלט אני מצפה

ומקווה לשנה שתהיה טובה יותר