זה קרה בלילה חורפי (או לא) של סוף שנת 2011. לפחות ככה אני חושבת, מוזר שאני לא זוכרת, אבל לפי חישובים שעשיתי זה היה בספטמבר- נובמבר של 2011. שיטוטים באינטרנט הביאו אותי לאתר של התוכנית. העיניים שלי ישר נדלקו שקראתי על העיקרון שלה. כאילו את כל החלומות שלי, גם מהילדות וגם מהיום, אוחדו לכדי חלום אחד בתוכנית המופלאה הזאת.
חפרתי למשפחה שלי. לחברות לא אמרתי ציוץ.
נברתי באתר שלהם, חיפשתי ילדים שגם לקחו חלק בתוכנית, וקראתי בלוגים כל כך רבים. מרגע לרגע זה נעשה יותר טוב.
אוף, אלוהים. אני כל כך רוצה להתקבל. כל כך. אני יכולה להגיש מועמדות רק בשנה הבאה, אבל כבר מכיתה ח' חשבתי על זה. אמא שלי ואחותי ואבא שלי לא מתים על זה. אמא שלי בכלל. היא גם התייעצה עם חברים שלה, וגם הם אמרו לה שזה רעיון גרוע. תודה לכם כפרות.
כל צעד שאני אעשה בתיכון ובמחצית הזאת אני אחשוב על זה. על איך זה יכול להשפיע במועמדות קבלה שלי לארגון.
בבקשה. בבקשה. בבקשה. בבקשה. בבקשה. בבקשה. בבקשה אלוהים. תעשה איכשהו שאני אתקבל. זאת לא בקשה כזאת גדולה. אבל אם אנחנו כבר מדברים- תודה שיש לי משפחה. ושכולם בריאים. ושהבטן שלי לא מקרקרת. ושיש לי כרית להניח עליה את הראש, ובית שאני יכולה לגור בו. ובגדים שלא יהיה לי קר. תודה אלוהים (ובנימה זאת, בבקשה שאני אתקבל ואשתתף).
Yours,
דנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hit and Miss