על רופאים, חולים ומה שבינהם

היי חבר'ה. היה לי פעם בלוג כאן שנפתח כבלוג מקצועי שכזה, שהיה אמור לדבר על פן מקצועי בחיי, וגלש לעיניינים אינטימיים ולבסוף סגרתי מפאת הצניעות. ואז התחלתי לשפוך בפייסבוק פוסטים הזויים וקצוות קרחונים שבעצם רק אני הבנתי... בקיצור זה לא זה.

ואז צץ גבר חדש בחיי שבאמת במקרה הוא רופא בכיר ומומחה על בתחום רפואה כלשהוא שאין לו ולי שום דבר במשותף... מהון להון חיפשתי פלטפורמה לכל הסוגיות שיש לי משם. אז הבלוג הזה משמש מענה, בואו נגיד הבלוג הזה עושה "הסבה מקצועית".

אז סוגיה רפואית ראשונה: הרקע הוא שאני לא רופאה אבל אני עובדת במחלקה רפואית כלשהיא עם מטופלים די קשים. אז אתמול בא אלי מטופל לבדיקות ביקורת ולקחת כדורים אם הכל טוב, הוא בא רק כל שלושה חדשים כך שהעומס שלו לא גדול מבחינת להגיע לבדיקות וטיפולים. סך הכל רוב הימים שלו הוא חפשי ומאושר. אבל הוא בוחר להמשיך לעבוד בימים שהוא לא אצלנו, אע"פ שהוא יכול להוציא מאה אחוז נכות. גם בימים שהוא כן מגיע אלינו, הוא בא באיחור יחסית כי הוא עושה הסעה בבוקר של תלמידים, ומיהר לחזור לתלמידים לקראת שתיים.

ואז התחבטתי בסוגייה מוסרית, מצד אחד תפסתי ממנו שהוא עובד. בנוסף להסעות הוא גם חקלאי... (!) מצד שני אסור לנו לשחרר אותו לפני שלקח את התרופות שלו לשלושה חדשים הבאים. אסור לנו להשאיר את התרופות אצלנו ולשמור לו עליהן פה כי זה לא בית מרקחת. אצלנו זו חריגה לא תקנית מהנוהל. אבל שוב, מהצד הראשון אני מעריכה מאוד שהוא לא מוותר ועובד. הוא אמר, אם פעם אחד וויתרת, תמיד יוותרו, וזה נכון, לא לתת פתח לוויתורים ולשקוע במובטלות ואומללות עצמית... מה גם שבמילא לא יכולתי להשאיר אותו במחלקה בכח. היה לי מטופל אחר, עם אשפוזים חוזרים ונשנים, מחלה נוראה הבן אדם נגמר לנו מול העיניים, והוא היה בא עם הליכון קיבל מנות דם ומה לא. אבל הוא היה באעם לפטופ והיה מגיע לעבודה שלו עד יום מותו, שם התעלף בעבודה ונפל על הראש וכך נפטר. ולא פנה לביטוח לאומי לקבל אחוזי נכות. בגלל אנשים כאלה ביטוח לאומי יכול לעשות בעיות לאנשים שכן מבקשים. אבל אני מאוד מעריכה אנשים שלא מוותרים לעצמם ונאחזים בשגרה שלהם.

ואני אשתף אתכם בסוגייה האישית: כמה לרופא מותר לחצות את הקווים? האם זה נכון להכיר בנות מתוך האנשים שעוברים אצלך כל היום? מטופלות או  נשים של מטופל / בנות של מטופל? האם זה לא ניצול כח קצת כמו כמו בוס ומזכירה? וגם אם נגיד שזן שהכרת היא סוג של קולגה, האם זה בסדר להתחיל עם קולגה? לפלרטט עם קולגה עד שמוחקים את המעמדות אחרי שהוסדרו היחסים? כי ברור שרופא הוא האלוהים שלך ואת/ה אסיר תודה לו וחצי מאוהב כי מקצועית הוא הגיש לך עזרה... אבל כמה מותר להתקרב ולהסיר מחסומים אישיים? מילא המטופל שופך את הלב, אבל האם מותר לרופא לפשוט את החלוק ולהביא את עצמו ולייצר קשר וגם לשפוך את הלב, ולהודות שאני כבחורה פרטית שיצא לו להכיר נבחרתי כידידה שלו?? והוא מבקש להפסיק לדבר רק על ערכי בדיקות דם שלי אלא על עניינים יותר אישיים?

עוד צעד קדימה: האם חשבתם בכלל שלרופא שחיכיתם לתור אליו שלושה חדשים במקרה הטוב, יש חיים גדושים מעבר לנתינת השירות הספציפית שנותן פעם בשבועיים בקופת חולים? העליתם בדעתכם שיש לו חיים משלו ויש לו את שק הצרות האישי שלו... אני אף פעם לא הקדשתי לכך מחשבה. הרופא הוא סוג של נותן שירות ולא אמור להזדהות איתי (דיסטנס של מרפא, הוא החזק והבריא מביננו ) אני לא אמורה להחשף לחייו הפרטיים או להיות מודעת שיש לו כאלה. עצם זה שהוא התחיל איתי ועצם זה שיש לו חיים וצרות הפתיע אותי. הרגשתי כמו במאה עמודים ראשונים של חמישים גוונים, שהבחורה לא מבינה מה התותח החתיך העשיר מצא בה..

המשך יבוא, אם לא יסגרו את ישרא.