על רופאים, חולים ומה שבינהם

תקציר הפרקים הקודמים: אני נשואה. הוא נשוי. הבלתי אפשרי והלא יאומן קרה, הוא חצה את הקווים לקראתי, אני נעניתי. לא חיפשתי אז בכלל, לא חשבתי. קצת כמו בחמישים גוונים, פערי מעמדות, מי האמין שיתאהב דווקא בי. לא תחמוד, לא תבגוד, לא תנאף. כל אלה קרו.

אז נסענו לחוץ לארץ ביחד לאוקראינה לטיול לחפש את השרשים שלי. טיול שרציתי לעשות המון זמן ולא היתה לי הזדמנות, ולא היה לי עם מי לטייל דווקא באוקראינה. והיתה (וחזרה) שם מתיחות עם רוסיה, מלחמות ומה לא... בקיצור היה לי נפלא. הגשים לי חלום ששנים רציתי לעשות, הכפרים הנידחים ששמעתי בילדותי קרמו עור וגידים.

ובחזרה, בדרך הביתה, היו לנו איזה שש שעות נסיעה ברכבת מחמילניצקי לקייב, בדרכי הביתה. דיברתי עם המשפחה בבית וקיבלתי חדשות מאכזבות על כל מיני דברים שבעלי לא ניסה לעשות, או לא הצליח,  והתחלתי להתכוונן ככה הביתה, לחזור, מי זה בעלי. מה יש לי בבית. דר' לביא  אמר לי שעלי לעזוב אותו, כי אין בו זה וזה וזה. דיברנו על העתיד של שנינו, הוא אמר שהוא לא רוצה לפרק את המסגרת שהוא נמצא בה. גם אני לא... נכון, יש לשדרג את מה שיש, אבל לא להחליף טוטאל. גם הוא לא רוצה להחליף טוטאל. סך הכל שנינו, לוקחים מהצד מה שיש וממשיכים עם מה שיש בבית. מנסים לשדרג, אבל לא מחפשים להרוס ולבנות בחוץ. אמרתי לו שאני בכלל לא בנויה עכשיו לחפש בן זוג, יש לי שלושה ילדים. ויש לי בן זוג בבית. שאוהב. ואבא. ואין שום נסיך על סוס לבן שרץ לקראתי.

ואז אמרתי לו, וזה מצחיק כי זה היה ברכבת נוסעת, שמאז שהחלטתי לעשות השלמות מבחוץ, הרגשתי כמו רכבת שירדה מהפסים, אבל ראו איזה עולם שלם יש מעבר לפסים. תראה על איזה פסים אני נוסעת עכשיו. תראה כמה דברים מצאתי שם. בלי לפרק את המשפחה שלי, בלי לפרק את המשפחה שלך, תראה לאן הלכנו ומה עשינו עד עכשיו. תראה איזה עולם עשיר יש אם אתה פותח את עצמך לרדת מהפסים ולהתנסות בחוויות אחרות. להכיר אנשים אחרים, עם בעיות וצרכים כמו שלך.

ולבן שלי האמצעי, המתוק, אבחנו חרדה, שגדלה וגדלה ושיתקה לו כל חלקה טובה בחיים. לימודים, חברים, תקשורת. אפילו הוא לא אוכל כמו שצריך. הוא היה בכיתה של ילדים עם הפרעות התנהגות והפרעות רגשיות, ובכיתה של ילדים עם בעיות למידה. השנה הוא בבי"ס מיוחד לילדים עם בעיות רגשיות, ובחופש הכרנו פסיכיאטרים ופסיכולוגים. הכרנו מעט את בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. הילד ואנחנו ירדנו מהפסים.

ועדיין ניסינו לפתור את הבעיות בלי תרופות. טוב, כי ניסינו ותרופות לא עזרו. וניסינו לדבר אל השפיות שלו, שיקח את עצמו בידיים. אמרתי לבן שלי, תשתלט על עצמך, אתה מבין שככה זה לא נכון. והבן שלי אומר לי, "אל תגידי תשתלט על עצמך, זה מרגיש כאילו את אומרת להשתלט על העולם".  אז אמרתי, אז בוא ניקח דימוי אחר. נגיד שאתה רכבת, והרכבת שלך ירדה מהפסים. אתה צריך להחזיר אותה לפסים.

מאז היו לי שיחות אל תוך הלילה עם מנהל בית הספר בכבודו ובעצמו, שמודאג מהמצב של הבן שלי. נתנו לי טלפונים של אמהות של ילדים שהיו באשפוז וחזרו בחתיכה אחת. של מצעד שלם של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מטפלים בחרדות כאלה ואחרים, מהפנטים, מלווי הסעות לבית הספר, מנהלת המוסד הפסיכיאטרי לילדים בנס ציונה, המזכירה שלה... קבוצת תמיכה להורים שמטופלים שם, קבוצת תמיכה להורים לילדים בביה"ס הזה, המטפלת הרגשית באומנות, המטפלת הרגשית בתנועה.

איזה עולם עשיר יש מעבר לפסים. רק להכיר, להתקרב, להחשף. המון אנשים, מציאות אחרת.