הדיכאון עוטף אותי.
אחרי כל כך הרבה זמן, הוא חזר.
הוא תמיד חוזר בסוף.
תמיד.
וכשהוא בא? וואו, הוא לא עוזב.
אני מפחד ללכת לישון.
אני מפחד לא להירדם.
אני מפחד לא לשלוט בעצמי ולעשות דבר אסור.
אסור לי לעשות את זה. אחרי כל כך הרבה זמן, אסור ללהב הזה לגעת בי.
אני מתגעגע להרגשה. אני מתגעגע לזה כל כך.
להרגשה של הסכין שחודר לך לאט לאט לתוך העור.
לטיפת הדם האחת הזאת, הטיפה הזאת, עם הצורה המושלמת.
שנוזלת לאורך היד. כאילו מדגדגת אותה.
אני לא רוצה שזה יקרה. לא שוב.
אני לא מתגעגע לזה. אני שונא את ההרגשה הזאת!
אני לא רוצה ללכת לישון.
אני לא רוצה להיכנס למיטה.
אני רוצה להירקב ליד המסך עד שאני אמות לידו.
אני לא רוצה להיכנס למיטה.
אני אעשה הכל, רק לא להיכנס למיטה.
אני לא סומך על עצמי.
אני לא רוצה לחתוך את עצמי שוב.
אבל אני לא סומך על עצמי שאני לא אעשה את זה.
אני לא רוצה את הסימנים האלה על היד.
אני לא רוצה שהם יצחקו עליי שוב.
"החברים" שלי.
"החברים" שצחקו עליי בפעם האחרונה כשהם ראו את הצלקות שעל הידיים שלי.
שצחקו עליי, וצעקו "איכס, אתה חותך ורידים?".
הם אפילו לא יודעים שאף אחד כבר לא מדבר ככה. פשוט אומרים 'חותך'. כולם יודעים את זה.
אבל אני לא אעזוב אותם. אני לא אעזוב את "החברים" האלה. כי הם "החברים" היחידים שלי.
אין מישהו אחר. זה או לסבול איתם, או לסבול לבד.
ואני מעדיף את החבר האחד הזה. החבר האמיתי היחיד הזה.
שכשכולם צחקו על התחבושת שעל היד שלי
הוא שאל מה קרה, ודאג לי. באמת דאג לי.
אני לא רוצה ללכת לישון.
אני מפחד מזה. אני דואג.
אני מפחד לאכזב את כולם שוב.
אני מפחד. אני מפחד ממה שהמחשבות על הילדה הזאת יכולות לעשות לי.
אני מפחד.
אבל אני אכנס למיטה.
כי מחר יש בית ספר, ולמי אכפת אם אני בדיכאון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
