אז החלטתי שאני רוצה לספר את הסיפור שלי.
זה קצת קשה, בעיקר בגלל שאני לא באמת סיפרתי את הסיפור שלי כמו שהוא לאף אחד שלא ידע אותו לפני זה.
אני תמיד משנה איזה פרט אחד קטן. רק שלא יחשבו עליי משהו רע.
אבל עכשיו אני רוצה סוף סוף לספר אותו. את הסיפור שלי.
אז ככה...
רוב הילדות המוקדמת שלי הייתה טובה. מאוד טובה.
אחת התקופות שאני הכי מתגעגע אליהם בחיים שלי.
אני הילד הקטן במשפחה, יש לי אחות אחת גדולה שמבוגרת ממני בארבע שנים.
אני גם תמיד הייתי נמוך ורזה בצורה קיצונית.
כשהייתי בן 8 ההורים שלי התגרשו. זה לא היה כזה נעים.
בעיקר כי הייתי בן שמונה ולא הייתה לזה שום הזהרה מראש.
הם היו באמת מאושרים, תמיד. אז כן, היו ריבים וטריקות של דלתות מדי פעם, אבל זה אפילו לא היה בכיוון.
אני זוכר את אחר הצהריים הזה, יום שישי בקיץ שבין כיתה ב׳ ו-ג׳.
אחותי, שהייתה אז בת 12, שיחקה במחשב. אני שכבתי על הרצפה בסלון וראיתי ״ג׳ימי ניוטרון״.
״שני, שחר, אתם יכולים לבוא הנה רגע?״ הם אמרו, כמעט ביחד.
אני ואחותי התיישבנו ליד השולחן, מולם.
״אנחנו החלטנו לקחת הפסקה,״ הם אמרו.
״לזמן מוגבל. אחרי כמה זמן נחליט אם אנחנו רוצים לחזור״.
אחותי שתקה, בהתה באוויר. התאמצה שלא לבכות, אולי.
אני, ילד בן 8, לא הבנתי בדיוק מה קורה. ניסיתי לחזור לטלוויזיה.
״אבל אנחנו לא נעזוב אתכם. ולא נשכח אחד מהשני.״ אמא אמרה, הסתכלה על אבא.
״אנחנו נמשיך לעשות דברים ביחד. לאכול ארוחות ביחד מדי פעם, לצאת לטיולים״.
״טוב,״ שחר סיננה. ״אפשר ללכת?״
״כן.״ אמא אישרה.
אחותי חזרה לחדר שלה. אני חזרתי לטלוויזיה.
אני לא זוכר מה קרה בזמן שלאחר מכן, רק זוכר שבאותו הערב יצאנו למסעדה שאנחנו אוהבים.
ארוחת ניחומים, הארוחה האחרונה.
בחודשים שלאחר מכן היינו עסוקים רוב הזמן במעבר, והתרגלות לשתי דירות. דירה אחת, הדירה הישנה שלנו, זו שהכרתי, שנשארה אצל אבא, ודירה אחרת, קצת קטנה יותר, במרחק הליכה מבית הספר שלי. אני לא אהבתי את הדירה החדשה. שנאתי אותה, ליתר דיוק.
לקחו לי כמה חודשים להבין מה המשמעות של ״גירושין״.
״גירושין״, מצדי, אומרים לבכות בלילה כי אבא לא אמר לי לילה טוב.
״גירושין״, מצדי אומרים לשמוע את הצרחות של אמא בטלפון כי היא לא קיבלה מזונות בזמן.
״גירושין״, מצדי אומרים שאחותי תתחיל לעשן בגיל 13 כי היא לא יכולה להתמודד עם זה.
״גירושין״, אומר חיים חדשים. חיים רעים, חדשים.
אבל לא קשה להתרגל לחיים האלו. די קל אפילו. יש לי כל כך הרבה זיכרונות שחרוטים אצלי מהמעבר ומהארגון של הדירה החדשה.
הדירה שאני אפילו זוכר את הכתובת שלה, ואת קוד הכניסה לבניין שבה היא נמצאת, 6 שנים אחרי.
אני לא יכול לפרט את כל הזיכרונות. הרבה מהזיכרונות האלה טובים. חלקם פחות, אבל אני מעדיף לא לזכור את הרעים.
גיל 8, ראש השנה. ״נעשה את ארוחת החג ביחד,״ אמא אמרה. ״כדי שנוכל לשמוח ביחד״.
השעה 18:00 בערב. אני, אחותי ואבא בבית שלו, בדירה הישנה, שאני אוהב. אני מסרב להתארגן, אבא צועק עליי.
״טוב, אז אני פשוט אתקשר למירית [כל הכבוד, אבא. לקרוא לאמא בשם הפרטי שלה זה צעד מעולה בהתמודדות של ילד בן 8 עם גירושין] ואגיד לה שאנחנו לא מגיעים. שהיא הכינה הכל סתם!״
הוא תמיד היה פולני, אבא.
בסוף יצאנו. הגענו אל אמא וחגגנו את החג, זה לא יכל לקרות אחרת. זה היה אחד מאותם הרגעים שבאמת אהבתי את הבית הזה. הבית של אמא.
אמא ואבא נתנו לי מתנה. פלאפון. הפלאפון הראשון שלי. נוקיה כזה, אחד שאפשר לשבור איתו ראש של מישהו שמעצבן אותך.
כל כך שמחתי, ילד בכיתה ג׳, שהאושר העילאי שלו זה פלאפון. במקרה שלי, לפחות, האושר העילאי שלי היה הרגע הזה שיכולתי לדמיין אותם שוב ביחד.
באותו לילה נשארתי לישון אצל אמא, כמו כל יום ראשון.
נשארתי ער עד נורא מאוחר אז, שכבתי על הרצפה וראיתי "הפיג'מות".
פיתחתי בתקופה הזאת מנהג מוזר. לישון על הרצפה. זה הגיע למצב, שכמה שנים אחרי שאבא ואמא התגרשו, אני כבר כמעט לא הסכמתי אז לישון במיטה שלי, כשהייתי בבית של אמא. אני תמיד הייתי פורס לעצמי כמה שמיכות על הרצפה או על הספה וישן בסלון. אף פעם לא הבנתי את עצמי, לפחות חמש שנים אחר כך נפטרתי מזה.
בשנה שאחר כך, כיתה ג', אמא עברה בין כמה "חברים". אחד זכור לי במיוחד. רן. הוא שנא אותי. וגם אני שנאתי אותו, זה היה מאוד הדדי. גם אחותי לא מאוד אהבה אותו. ליתר דיוק, מאוד לא אהבה אותו. זה אולי הקטע היחיד ששיתפנו באותה התקופה.
אה, כן, הגירושין האלה גם הפרידו בינינו.
ביני לבין אחותי הגדולה. שחר. שחרי שלי. שכל הילדות שלי אני הערצתי אותה. הילדה שכל פעם גנבה לי את המיטה התחתונה במיטת קומותיים המשותפת שלנו, "כי היא הגדולה, וזה מגיע לה". היחסים בינינו לא ממש חזרו להיות אותו דבר מאז. אולי כי גדלנו, אולי כי אנחנו רואים אחד את השנייה פעם ביום. אולי.
אני רק יודע שאני מתגעגע אליה. אני מתגעגע לשחרי שלי, שחר של הילדות שלי.
12.1.2008, יום הולדת 10. אני זוכר את היום ההוא. כמה התרגשתי אליו! היום שבו אני אהפוך להיות בן 10, שאני כבר לא אהיה קטן. איך הכנתי את עצמי ליום הזה! גזרתי והכנתי הזמנות, הלכתי עם אבא לסופר בשביל לקנות את כל הממתקים שאנחנו צריכים, הזמנתי את כל החברים שלי, והכי חשוב- ביקשתי מאבא ואמא שלא יריבו. הגיע הבוקר. קמתי נורא מוקדם מההתרגשות. נשארתי במיטה עם עיניים עצומות למקרה שאמא תיכנס ותראה שאני ער. בשבע, אמא נכנסה לחדר. "יום הולדת שמח, קטני," היא לחשה לי. "בוא לסלון"
קפצתי מהמיטה, ורצתי לסלון. ידעתי את מי רציתי לראות שם. וכן, הוא ישב שם. אבא שלי, יושב על הספה, כשאחותי שכובה עליו, חצי-ישנה, ומולו יש שולחן יום הולדת עם שני בלונים, שלוש מתנות, ועוגה. עוגה של אבא. העוגה שאני הכי אוהב בעולם. אין טעם שמחזיר אותי לאחור יותר מהטעם של העוגה הזאת. העוגה של אבא.
התיישבתי על הרצפה ליד השולחן. "מזל טוב, קופיפו," הוא אמר בחיוך. "תפתח את המתנה".
הוא הצביע על אריזה בצורת מלבן שהייתה מונחת על השולחן. קרעתי את העטיפה בשנייה אחת והתסכלתי בתוך הקופסא.
"זה זה," אמרתי בפליאה "תודה!" קפצתי עליו בחיוך ענק. זאת הייתה המתנה שהכי רציתי. מתנה שכל פעם שעברתי ליד חלון הראווה של חנות "צליל" שהייתה ליד הבית שלנו, אני פשוט הצמדתי את פניי לחלון ובהיתי בזה בחשק. אריזה, גדולה ושחורה, שמאגדת בתוכה את כל האלבומים של הלהקה שאני ואבא הכי אוהבים, הביטלס.
תמיד הייתה לי אובססיה לביטלס, אם כי עכשיו פחות. אבל את הלהקה הזאת, הלהקה המדהימה הזאת שאני יודע את המילים של כל השירים שלה בעל פה, הלהקה הראשונה שאבא הכיר לי. הביטלס. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. "ארבעת המופלאים" אבא היה קורא להם.
מאחותי, קיבלתי ספל זכוכית עם ציור של בובספוג, שהיה מלא בסוכריות גומי, הסוג האהוב עליי. זאת הייתה המתנה הראשונה שקיבלתי ממנה. אני עדיין שומר את הכוס הזאת בחדר שלי, שם בה את כלי הציור שאני הכי אוהב. "תודה" אמרתי בחיוך קטן ואוהב.
היא חייכה, התיישבה לידי ונישקה את הלחי שלי.
באותו רגע, באתי לפתוח את המתנה של אמא. "רגע," היא כמעט צעקה. "עם זאת תחכה לערב".
הגיע הערב, ואיתו המסיבה שלי. מסיבת הפיג'מות הראשונה שלי.
כל החברים שלי הגיעו. בהתחלה, פתחנו מתנות ואכלנו עוגה. כולם הביאו לי מתנות צנועות, אבל את חלק מהמתנות האלה אני שומר עד היום, גם את אלה שקיבלתי מילדים שאני כבר לא בקשר איתם.
מאוחר יותר, בסביבות 21:00, שמנו סרט בוידאו. "שר הטבעות", אם אני לא טועה. תמיד אהבתי את כל הז'אנר הזה, את הפנטזיה והמדע הבדיוני. ולמרות זאת, אני תמיד נורא פחדתי מהסרט הזה.
אני וחברים שלי ראינו את הסרט בשקט, ולפי מה שאני זוכר, גם אכלנו פופקורן בכמות מסחרית.
הכל היה טוב. זה היה היום הכיפי ביותר בחיים שלי. ואז הם התחילו לריב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
