A Fighter of Frozen Water

והנה אני יושב לי כאן עם איזה מיליון צלקות על היד.
שוכב במיטה ומקשיב לגשם.
״גשם זה רומנטי״ אני תמיד אמרתי.
טוב, כנראה שמעכשיו אני כבר לא אגיד את זה לעולם.
נפרדנו באמצע הגשם.
באמצע המבול. הגשם כבר לא יהיה רומנטי בשבילי.
מעכשיו זה עצוב. ״גשם זה עצוב״ היא תמיד אמרה.
הלי. חברה בעבר, ידידה בהווה, משהו בעתיד?
כנראה שלא. גם אם היה משהו מצדה, הוא נעלם.
״תגידי לי כשזה יעבור לך״
״מה?״
״את יודעת, אהבה״
״טוב״
עברו יומיים.
״אתה יודע.. מה שאמרת לפני יומיים, זה נעלם כבר..״
״אה, אני שמח״
ואולי לא הייתי שמח? לא יודע. אני מתוסבך.

אני ממש ממש מתגעגע לשירי.
אוף. ועוד שלושה ימים יום הולדת.
מקווה שההרגשה שלי תשתפר עד אז, אני ממש לא רוצה להיות ככה ביום הולדת שלי.
וואו, מעניין אם היא תכתוב לי.
והחברים שלי ראו את היד שלי, הידד.

ועכשיו אני גם עסוק בלכתוב על איך כמעט נאנסתי אתמול בדרך לתל אביב.
זה מצחיק איך שהנושא החם הוא על גשם. (סטגדיש. תצחקו!)