סיימתי את עבודת הבגרות שלי בקולנוע סוף סוף!

אלוהים זה היה קשה!

נ.ב.

סוף סוף מצאתי את השיר שנדבקתי אליו למשך שבועיים!!

אני שומעת את השיר הזה, שלא שמעתי הרבה זמן-

אני שוב הופכת להיות הילדה בכיתה ח'

שישבה בשיעור,

וקברה את ראשה בתוך ידיה

ובכתה,

ואף אחד לא שם לב.

אני חוזרת להיות הילדה שלקחה את האייפוד שלה מהתיק,

חיברה את האזניות,

ולרגע אחד היא-

מתנתקת מהעולם.

אני שומעת את השיר הזה, ומחייכת חיוך קטן-

נותנת לדמעות להיכנס לי לפה,

אבל לא אכפת לי,

כי אני אוהבת את הטעם שלהן.

ולרגע אחד אני-

אני מרגישה טוב,

אני רחוקה מכאן.

היא מסתכלת עליי במבט מתנשא, עם הבטן השטוחה שלה, המכנסיים במידה שלושים וארבע, והקוראסון בפה-
"את רק צריכה לקחת את עצמך ביידים" היא אומרת.

כן, בטח.