כל הדבר הזה שקורה עכשיו, האחווה הלאומית המתלכדת סביב גופה בכיכר או ההרגשה שהעולם השתנה גורמת לי להרגיש שוב רגש.
לתקופה מסויימת. לנערה מסויימת.
בקלטת הילדים מעולם לא צפיתי. על שיריו מעולם לא התחנכתי.
אבל לפני שנתיים היית שם, מלאה באהבה, מקסימה ביופי. עצובה ושותקת.
עבר זמן משהרגשתי את זה למישהי, ובין לילה זה פשוט פגע.
במצב הזה של התאהבות, לא הייתה לי היכולת להיות יותר מרוח, שספגה וספגה.
ספגתי חום. ספגתי אושר. ספגתי חיוביות עד אין קץ. חיוביות שאני מחזיק בה עד היום.
עם כל אלה נספגו גם רגעים.
רגעים איתך על גג. רגעים על ערסלים. רגעים של שקט. לא יכלנו להביט זה לזו בעיניים.
והמופע מתמשך. שוב לא שקט. את מסתכלת אלי מהבמה.
הרגיש כאילו הכל צריך לקרות וכלום לא קרה.
ולי נשארה מנגינה. שתזכיר לי אותך.
אז הגיע הזמן שנעשה עיסקה. קחי את הכל.
רק תשאירי לי את שבלול.
300X300 הא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: