בשבוע האחרון כל מה שעובר לי בראש זה אי של דשא, קערת סלט צבעונית כמו חולצה של צייר, קערת טחינה עם פטרוזיליה ויותר מדי לימון, לחם בוכרי מהמאפייה בשפירא ושתי קערות וכפות. האופניים שלי שוכבות על הדשא לידנו. אני נשכב על הארץ שבע כמו שאני אוהב, מעלי עצים. אני מסתכל על מי שלידי, אם זו נערה יפה אני אנשק אותה. אם זה חבר אני אדבר איתו על כמה שאני רוצה לברוח מהכל.

אז התחלתי להכין סלטים בעבודה. זה פשוט מדהים איך כל הירקות עולים חמישה שקלים! שתי עגבניות, פלפל אדום, פלפל צהוב, קולורבי, גזר ואם אני במצב רוח טוב אז גם מלפפון אחד. הרבה לימון ושמן זית. קערה וכף. הסלט הוא הבריחה שלי.

כשאני מספר לאנשים שאני חושב לעשות שנה נוספת של שירות לאומי בגן עדן קטן ומדומיין שיש לי בראש, הם מסתכלים עלי בחשדנות.

"אתה באמת רוצה לעזוב את תל-אביב?"

איך אפשר שלא לצחוק לשאלה הזו.

מתי פעם עזבתם את תל-אביב חבורה של חורי תחת מהלכים, אתם יודעים בכלל מה יש בחוץ? זו המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש. אבל אני דוחס אותה למסנן ההיגיון והנימוסין ויוצא לי משפט מתנשא בסגנון "אתם חושבים שכל החיים בתל-אביב, אבל זה לא נכון". מדהים איך לפעמים גם אני שוכח שזה לא נכון.

איזה יופי שהמצפן שלי התעורר שוב.