"את רוצה שאכטה?"
"לא, לא בא לי"
רות מסיימת לגלגל סיגריה,מנסה להדליק עם גפרור,הגפרור נשבר, בניסיון השני היא מצליחה, שואפת שאיפה עמוקה, בוהה בנוף.
"למה את לא רוצה שאכטה? הכל בסדר?"
איך היא יודעת הרות הזאת. איך היא יודעת.
"כן, הכל בסדר"
אני עונה.
אנחנו מסתכלות רחוק, איזה יפה ההודו הזאת.
"טוב תביאי שאכטה".
רות מסתכלת במבט מבין.
את רות הכרתי ברישיקש, רות היא בחורה יפה.
אחת כזו שמסובבים אחריה את הראש.
רות היא בחורה שהשיחה איתה רוקדת, רוקדת בוואלס אינסופי, עם רות תמיד יש על מה לדבר, ונראה כאילו היא חשבה כבר על הכל, לעולם לא תמצא נושא שיפתיע אותה.
כשרות מחייכת גם אני מחייכת וכשרות עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות את עצובה,כשאת רות.
ביני ובין רות היה חיבור מהיר במיוחד, החברות שלנו כמעט נועדה לקרות.
בימים שיחות עמוקות על חוף הים, ובלילות שוקעות במוזיקה ממלאת, מפרקות קופסאות של סיגריות, מפרקות צחוק, מפרקות אמוציות.
אני קמה בבוקר, רות עדיין ישנה, אני שומעת ניק דרייק באוזניות, שותה תה עם לימון, יושבת במרפסת כשרוח עדינה עוטפת אותי, טיפה מסמרת שיער, ואני תוהה ברות.
כשרק פגשתי את רות,היתה לנו שיחה שהטרידה אותי, רות לא סמכה על נשים,רות השתמשה במשפט "נשים נשים הן שק נחשים" ולא הבנתי למה.
לא זה לא נכון להגיד שלא הבנתי, כן הבנתי, כי זו הדיעה הרווחת, נשים לא סומכות על נשים. נשים הן רכלניות, נשים הן בוגדניות. וכשחשבתי על דברים בשטיחיות זה היה נראה לי הגיוני, הרי זה מה שמגיל קטן, משיעורי תנך על דלילה ושמשון אני יודעת,נשים הן לא אמינות,נשים הן ביקורתיות, אבל נשים זו גם האהבה הכי גדולה שיש שם בחוץ.
התבוננתי על חיי שלי, שהם מוצפים בנשים שאני מעריכה ואוהבת וסומכת עליהן,נשים שאני מספרת להן הכל,נשים שמבינות אותי במבט,נשים שמקיפות אותי באהבה,ולא הבנתי איך התבססה כזו סטיגמה.
אני מסתכלת על רות מתארגנת בחדר, ויודעת שאני מכירה אותה רק חודש, אבל אני מחוברת אליה כאילו אנחנו מכירות כבר עשר שנים, ואני באמת אוהבת את הבחורה הזאת.
אני באמת מחוברת אליה.
אני גם יודעת שזה מטבעם של אנשים לפגוע, גברים ונשים גם יחד. וכשמניתי לרגע את האנשים שפגעו בי,מספר הנשים לא גבר על זה של הגברים.
ועלתה בי המחשבה, שצריך להלחם בסטיגמה.
עלתה בי המחשבה שאם אנחנו הנשים, נמשיך לחזק את הסטיגמה, היא תישאר שם, היא לא תעלם,אני חושבת שגם נוח להכניס את המעשים הלא טובים שלנו לתוך קופסא של סטיגמה, ותמיד כשחברתי תרכל, או חברתי תגלגל לי עיניים ביקורתיות, אני אוכל להכניס אותה לקופסאת ה"נשים".
בעודי תוהה בנשים כמו דלילה, עולה בי הציטוט:
"אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה יהוה לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך." רות המואביה אמרה לנעמי. חברות אמיצה, בין שתי נשים חזקות מהתנך.
חשבתי שכשאישה אני חייבת לאהוב נשים, כמו שהייתי רוצה שיאהבו אותי ויעריכו אותי וישפטו אותי על פי מעשיי ולא לפי מגדרי.
אני מאמינה באהבת נשים, בחברות נשים,ושמצבנו היה טוב בהרבה אם היינו חושבות בטובת זו שלידנו.
רות יוצאת מן החדר, ואני מסתכלת עליה ויודעת שהיא חושבת על אוכל.
אני כבר מכירה את המבט הזה.
רות היא הנעמי שלי, אחרי רות אלך, ובאשר תילן אלין גם אני.
"הכל בסדר? במה את כבר תוהה?"
"רות, שתדעי לך שאני מזה אוהבת אותך"
"גם אני אותך! יאללה בואי יש לי כזה חור בבבטן.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
