אז, בגלל שראיתי אני מאוד דיכאונית לאחרונה, ורוב הסיפורים שלי הם דיי עצובים (שזה
ההפך הגמור ממני, אגב..), החלטתי לכתוב על המקרה שבעקבותיו בחרתי לפתוח בלוג.
לפני כמה שנים, חזרתי מזיכרון יעקב. הלכתי לראות את הבית של שרה אהרונסון. עברתי
דרך חדרה וחיכיתי לאוטובוס חזור. כשעליתי על האוטובוס עלה ביחד איתי עוד מישהו, חולצה
כחולה, גדול ממני בשנה או שנתיים. הוא היה עם האזניות הענקיות האלה, שמסתירות חצי
פרופיל. אני התיישבתי באחד המושבים האחוריים של האוטובוס, והוא התיישב בשני הכיסאות
שמולי (בשורה שבה אני ישבתי, אבל לא לידי). מידי פעם הוא הגניב אליי מבטים, ואני
אליו. וזהו.
לא ייחסתי לו חשיבות רבה, הייתי מהורהרת, סוף סוף לראות את המקום בו חיה אחת הנשים
היותר חזקות בהיסטוריה שלנו, מישהי שאני מעריכה מאוד, מעין מודל לחיקוי. הוצאתי את
המאמר שהדפסתי בבית באותו הבוקר והתחלתי לקרוא.
דמיינתי את עצמי במקומה. דמיינתי מה היא חשבה, מה היא אמרה, איך היא
הרגישה, למה בחרה בדרך הזאת ולא בדרך אחרת.
הסתכלתי על החלון והנוף
התחלף במהירות. חשבתי על הכל וכל כלום בו זמנית. זה קורה לעיתים נדירות, בהם האדם
לא מעיק על עצמו. הרגשתי הכל ולא הרגשתי כלום. רעש לבן. ודמיון. הרבה דמיון.
הגענו לתחנת ביניים, בה אני ירדתי. הייתי במין "היי" מטורף, כאילו אני
לא הולכת. עדיין הייתי שקועה בתוך המחשבות, כשפתאום שמעתי קול שגרם לי להוריד את
אחת האזניות.
"את בסדר?"
הבחור עם החולצה הכחולה עבר לכיסא שליד המעבר ונשען קדימה, כדי לא לפספס מילה, חס וחלילה.
"מה?" הופתעתי שהוא דיבר איתי.
"את בסדר? את נראית... מוזר"
"כן, אני ממש אחלה, תודה," חייכתי. הוא חייך בחזרה. דלת האוטובוס נפתחה
ואני ירדתי מהאוטובוס. כשהגעתי למדרכה הסתכלתי למעלה, לראות אם הוא מסכל. הוא לא.
הוא ישב שם, גבו במעוקל, והיה נראה שהוא כותב. ראיתי את היד שלו רצה הלוך ושוב על
מה שכנראה היה מחברת, והאוטובוס נסע.
מהר מאוד שכחתי
מהמקרה הזה. עשיתי עבודות, למדתי למבחנים, ונפגשתי עם חברות.
בערך שבועיים לאחר מכן, נפגשתי עם חברה טובה. אחרי שסיימנו להתעדכן, מי הציע למי
חברות, מי מתנהגת כמו זונה ו"למה ההוא לא מדבר איתי??" - "כי הוא
רוצה שתקנאי!"
הלכנו לאכול גלידה.
"את חייבת לקרוא משהו. את פשוט חייבת. זה הדבר הכי חמוד בעולם".
"טוב," חייכתי ולקחתי מידה את הפלאפון. הוא היה פתוח על ישראבלוג. "מה
זה?"
"בלוג של מישהו"
"אמרתי לך כבר מלא פעמים, אני לא הולכת לפתוח בלוג. זה פתטי ומטומטם ואני לא
מהאנשים ש-"
"אולי פשוט תסתמי ותקראי?"
סתמתי, במורת רוח כמובן, והתחלתי לקרוא. והמשכתי לקרוא. וקראתי על עצמי.
"והיא יושבת שם, קוראת לא קוראת את הדיפם שהיא מחזיקה בידה, מסתכלת לא מסתכלת
מהחלון, ישנה לא ישנה. ואני? אני מסתכל עליה ושותק. למה, בשם אלוהים, למה אני
שותק? זה רגע מכריע בחיים שלי. ועכשיו אני הולך לדבר. ראיתי אותה מארגנת את הדברים
שלה ומתכוננת לירידה. עכשיו. עכשיו אתה חייב לעשות משהו. רק תגיד משהו.
'את בסדר?' "
"זאת אני," לחשתי לחברה וכל הפרצוף שלי נהיה אדום. "הוא כתב
עליי!"
"את בטוחה?"
"מליון אחוז! זה היה אחרי שחזרתי משרה אהרונסון"
"דיי!! איזה הזוי! את חייבת לכתוב לו," קרצה אליי.
"נראה," חייכתי והסמקתי אפילו יותר.
"חייבת!"
"נראה!" אמרתי בנחרצות ושתינו צחקנו.
כשהגעתי הביתה חשבתי לכתוב לו. אבל בסוף לא כתבתי. אני חושבת שעשיתי את הדבר
הנכון. הוא היה אנונימי פה, וזה שאני יודעת מי הוא, אפילו רק איך הוא נראה, יכל
להפוך את כל הכתיבה שלו ליותר סגורה. לפחות, זה מה שאמרתי לעצמי אז, וגם מה אני
אומרת לעצמי עכשיו.
מתברר שהיה לו ממש קשה להכיר אנשים חדשים, ובעקבות המקרה הזה הוא קיבל קצת אומץ.
בפעם האחרונה שקראתי אצלו כבר הייתה לו חברה שנתיים. הוא כותב מדהים, קטעים קצרים
כאלה שבהתחלה אתה חושב שהם על כלום, ובסוף מסתבר שהם כל כך הרבה, שהם גורמים לשאול
את השאלות הנכונות.
מאז שלמדתי לכתוב כתבתי. אמא תמיד אמרה שאני צריכה לעשות עם זה משהו וחברות שלי
ניסו לגרום לי להירשם לתחרויות כאלה ואחרות. אני חושבת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד,
אבל עדיין צריכה לשמוע דעות של אנשים על מה שאני כותבת. אחרי שנים של תחנונים,
פתחתי בלוג. אף אחד לא יודע עליו, ובגלל זה עדיין מתחננים אלי שאפתח בלוג. יש רק
חברה אחת שיודעת, ואנחנו כל הזמן צוחקות על זה. היינו מהמתנגדים הנחרצים לבלוגים.
ועכשיו לי יש בלוג, ולה יש יומן. היא אף פעם לא נכנסה לפה, ואני מקווה שזה יישאר
ככה. חממה של אנשים שפה בגלל הכתיבה שלי, לא בגללי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: