המסע של נועה ^סיפור בהמשכים^

מהפרק הקודם~
מאחורי השמלה הירוקה שהשאילה לי שירן  הסתתר בגד ים גיטרה, שמלפנים נראה כמו בגד ים שלם ומאחור נראה להפך, מפוספס.
הבגד ים של רובי היה מכנס אדום הצבע האהוב עליו, עם פסים שחורים.
רצנו לבריכה כשאנחנו מחזיקים ידיים וקפצנו. 

"וואו,
לא ידעתי שאתה עוסק באומנות." התפלאתי כשנכנסנו  לבית של רובי.
"כן, קצת.."
אני ושירן הבטנו בציורים סביב.
"זה כאילו אנחנו במוזאון." אמרה שירן בפלא.
"תודה?"
"בבקשה."
רובי הלך למקלחת ואנו צפינו בטלוויזיה הגדולה בחדרו.
"תגיד, רובי," צעקה לו שירן.
"מה?" צעק בחזרה.
"איפה ההורים ש'ך?"
"הם בחו"ל הם חוזרים בעוד שמונים שנה."
"באמת?! אז איך נסענו בבוקר?"
"זה היה בצחוק."
"אה, אז איפה הם?"
"נכון אמא שלי ממש שמנה בזמן האחרון?"
"כן, היא בהריון, לא?"
"אהה, היום היא ילדה, ממש לפני שעתיים"
קול המים הפסיק.
לאחר חמש דקות יצא רובי לבוש בגופיה ובתחתונים, וראה את הטלוויזיה דולקת אך אף אחד
לא היה על הספה.
רובי המופתע המשיך להתלבש וכשגמר התקשר בשיחת וידאו לשירן, אך היא לא ענתה.
הוא ניסה להתקשר אלי, הוא שמע את הצלצול ואני יצאתי מהמטבח כשכוס מיץ בידי.
"איפה שירן?" הוא שאל אותי.
"אתה רוצה לדעת איפה שירן? תצטרך לבוא איתי."
יצאנו מהבית. הלכנו הליכה קצרה והגענו לבית החולים הקרוב, נכנסנו למחלקת יולדות
לחדר מתאיים חמישים ושמונה, וראינו את אמא של רובי ושירן, היו פרחים באגרטל שעל
השידה, בובה קטנה ופרוותית, חבילת שוקולדים, ותינוק קטן בסוג של לול ישן.
רובי שמח והבין ששירן הלכה לקנות מתנות.
"אמא!" אמר חרש.
"רובי, חמוד!" ענתה בזמן שרובי הגיע למיטה שעליה שכבה וחיבק אותה.
"יש לו שם?"
"כן, אבל אתה יודע שאסור לנו לגלות אותו עד לברית."
"אפילו לא לי?"
"לא."
"טוב." הוא גלגל את עיניו.

"נועה אפללו."
"נמצאת!"
"רובי ג'קסון."
"כאן!"
"רומי ורד."
"הגיעה."
"עומר כוהן."
"פה."
"דפנה לוי."
"כאן!"
"רון מרום."
"הגיע"
"אתם לא יודעים מה שמעתי," אמרה שירן בהקראת השמות, "יש מגפת נמלים
בעצים מיוחדים."
"שירן פסטרנקי."
"כאן!" ענתה ואז המשיכה בלחש,  "גם בחורף וגם בקיץ, אבל בעונות מעבר לא,
ועכשיו קיץ." אמרה בקול מרושע לי ולרובי.
רובי נגעל ופחד אז הוא החליט לא להקשיב לשירן.
"די, למה את עושה את זה?"
"מה? אל תגידי לי שזה לא כיף."
"אולי בהתחלה, אבל אל תנצלי את זה שהוא פוחד נמלים. יש לו טראומה."
"טוב, אני אפסיק."
"מזל שזה שיעור אחרון."

אחר הצהריים, בזמן שהכנתי את שעורי הבית
שלי במדעים נתקלתי בשאלה קשה, ואני יודעת ששירן מעולה במדעים אז טלפנתי אליה.
אחרי כמה שיחות ששירן לא ענתה לי, הייתי נורא מופתעת. שירן אף פעם לא הולכת לשום
מקום ללא הנייד שלה.
אולי היא אצל רובי, חשבתי וטלפנתי לרובי.
גם רובי לא ענה. זה מוזר, רובי לא מסנן אף פעם.
טלפנתי לביתו של רובי, ואף אחד לא ענה, הם בטח בבית החולים. עברו רק כמה ימים מאז
הניתוח.
לפתע נשמע צלצול בדלת, ונאלצתי לקום ממיטתי, כי הייתי לבד בביתי, ולפתוח את הדלת.
"שלום. אני מכירה אותך?"
מולי ניצב גבר גבוה בעל עור לבן ומחוספס, ועל עיניו משקפיי שמש שחורים כהים, על
גופו חליפה שחורה עם עניבה שחורה על גופייה לבנה.
הוא לא ענה.
"הלו? מה אתה רוצה?"
אך הוא עדיין לא פצה פה.
"טוב אני לא יודעת מה איתך אבל יש לי עוד המון דברים לעשות עכשיו."
אמרתי בנימוס בעודי סוגרת את הדלת, אך שנייה לפני שהדלת נטרקת, נעל שחורה מציצה
בחריץ קטן בין המשקוף לדלת.
פתחתי את הדלת שוב, מאחוריה הופיע אותו אדם, אך לא לבד, איתו היו שני החברים
הטובים שלי קשורים בחבל שהאיש הגבוה מחזיק, ועל פיהם נייר שמנע מהם לדבר.
נבהלתי.
"מה אתה רוצה מהם?" אמרתי מנסה להראות כמה שפחות מבוהלת.
"מהם? כלום." הוא ענה בקול נמוך.
"אז למה אתה פה? למה אתה מחזיק אותם ככה, קשורים עם נייר מגעיל על
הפה?!" צעקתי.
"שקט," אמר רגוע. "את יודעת מה אנחנו רוצים."
"לא אני לא יודעת." עניתי בקול חלש.
"אז תצטרכי לגלות." הוא ענה ונעלם בעוד אני עומדת בפתח הדלת בפה פעור.
בדיוק היכן שהוא עמד שכבה שרשרת עם שתי פנינים כחולות בקצה.
הבחנתי בה.
התכופפתי להרים אותה, אך כשקצה האצבע שלי נגעה בה היא נעלמה.
זה היה מוזר כמעט כמו האיש שנעלם.

למחרת בבית הספר כולם הסתכלו עלי. יותר
נכון על צווארי. לא הבנתי מה כל העניין.
הסתכלתי במראה בשירותי הנשים בבית הספר ולא ראיתי דבר משונה. גם כשנגעתי בצווארי,
שום דבר שלא היה שם קודם.
הגעתי לשיעור והתיישבתי. לפתע ילד בהיר עם פוני בהיר מורם התיישב לידי. לא הכרתי
אותו.
הוא כנראה חדש.הוא לבש בגדים שחורים וענד משקפי שמש כהים. הוא הניח את ידו על
כיסאי.
המורה הגיע והתחיל ללמד.
"פססט." הוא קרא לי.
לא התייחסתי.
"היי!" הוא קרא שוב בלחש.
"קראת לי?" שאלתי.
"איך קוראים לך בובה?"
צחקקתי, "אל תיקרא לי בובה, קוראים לי נועה." לחשתי לו, "איך
קוראים לך?"
"קורט אליזבט האמל, אבל את יכולה לקרוא לי קורי."
"פששש.. שם אמריקאי.."
"כן, נולדתי באמריקה." הוא התגאה.
"נועה ו, איך קוראים לך?" שאג המורה.
"קורט האמל"
"וקורט האמל, תהיו בשקט! ותוציא את המסטיק אדון האמל."
הפעמון צלצל וכולם יצאו להפסקה. לאף אחד לא היה אכפת היכן רובי ושירן.
קורט יצא איתי להפסקה.
ניסיתי להתעלם ממנו אך לא הצלחתי. "למה אתה עוקב אחרי?" שאלתי בכעס.
"מה עוקב?" הוא ענה ברוגע, "חשבתי שתעזרי לי להכיר חברים, את
הביתספר.."
" 'חברים' " צחקקתי במילמול.
"מה קרה?"
"כלום." עניתי והלכתי. הוא נשאר שם, נשען על הקיר.
פניתי, אך לפני שהלכתי לגמרי הצצתי עליו וראיתי את הבנות המקובלות מתקרבות אליו,
מתרגשות ומטופחות. בדיוק ההפך ממני.
שמעתי אותן מדברות איתו.
"אז, קורט," אמרה רייצ'ל 'מלכת הכיתה' והתקרבה אליו, "מה דעתך, היום בשמונה? בגלידה?"
הוא התלבט מעט, הביט לכיווני, אך הסתתרתי.
"אחלה, נפגש." אמר וליטף את שערה הכהה.
היא וחברותיה רצו בהתרגשות משם.
הוא לא הביט בהן הולכות הוא הביט לכווני. אני ראיתי אותו אך הוא לא אותי, כי
הסתתרתי.

מקווה שאהבתם (: אשמח אם תרשמו לקבועים של הבלוג D;