המסע של נועה ^סיפור בהמשכים^
אין מעצור להפתעות החיים. |
| 3/2013
פרק שלישי~
מהפרק הקודם ~
"אז, קורט," אמרה רייצ'ל 'מלכת הכיתה' והתקרבה אליו, "מה דעתך, היום בשמונה? בגלידה?"
הוא התלבט מעט, הביט לכיווני, אך הסתתרתי.
"אחלה, נפגש." אמר וליטף את שערה הכהה.
היא וחברותיה רצו בהתרגשות משם.
הוא לא הביט בהן הולכות הוא הביט לכווני. אני ראיתי אותו אך הוא לא אותי, כי
הסתתרתי.
חזרתי הביתה מותשת מהיום הארוך הזה.
פתחתי ספר וקראתי אותו עד שהשמש שקעה.
"נועה! למיטה." קראה אימי מהסלון.
לא עניתי. התעלמתי.
תכננתי כבר ללכת לישון, אך סיימתי את הספר, ותמיד אחרי שאני מסיימת ספר אני נכנסת
למחשב שלי, לרענן את הראש.
השעה הייתה כבר עשר.
נכנסתי לאינטרנט וראיתי שעל דף הבית שלי מוצף בדיבורים על ה'דייט' של רייצ'ל
וקורט.
ראיתי גם הצעת חברות. להפתעתי זה היה קורט. חשבתי שהוא לא ישים לב אלי אחרי הדייט
שלו. אישרתי אותי.
לפתע שיחה מהמספר +0 הגיע.
עניתי מבובלת.
"הלו?"
"לא נדבר יותר מדי." ענה קול מקוטע, מטושטש, וכנראה ערוך.
"סליחה מי זה?" עניתי.
"לא יעזור לך אם לא תצאי מהבית. אנחנו נגיע אלייך."
"זה לא מצחיק."
"את יודעת מה עשית. את תשלמי."
"אני לא מבינה. מי זה?"
"לא... לא יעזור... לא יעזור לך לברוח." הקול הפך מקוטע, "אנחנו נמצא
אותך ב... בכל... בכל מקום."המשיך הקול המקוטע.
לפתע הקול נקטע והתנתקה השיחה.
בפחד הנחתי את הטלפון על השידה ונכנסתי למיטה.
קול הודעה נשמע מהנייד.
פתחתי את ההודעה.
"אנחנו נתפוס אותך."
"אנחנו יודעים את הכתובת שלך."
"אנחנו עכשיו מתחת לבית שלך."
"תיכנעי."
הודעות כאלה הורצו על המסך של הנייד שלי.
כיביתי את המכשיר.
צליל ההודעה עדין נשמע.
הוצאתי את סוללת המכשיר.
אך אותו צליל.
זרקתי את המכשיר מהחלון.
הצליל עדין נשמע. אפילו לאחר שעברו עליו כמה מכוניות.
מה קורה לי? זה נראה כמו חלום בלהות, סרט אימה.
תקעתי שתי אוזניות קטנות באוזני ושמעתי מוזיקה.
שכבתי על מיטתי ובהיתי בתקרה.
עצמתי את עייני ונרגעתי. כבר הרגשתי טוב יותר.
הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. התייבשתי במיטתי, וראיתי ילדה שדומה לי, אך היה ברור לי
שזאת לא אני. היה לה עור רקוב וישן. עיניים ככפתורים. השיער שלה היה פרוע. היא
הייתה כפופה. היא לבשה גופיה קרועה ומוכתמת ומכנסיים שחורים קרועים וישנים.
"למה עשית את זה!?" היא שאגה. עורה נקרע, דמה נשפך על מיטתי. דם שנראה
שלא זרם שנים.
לפתע מאחוריה נעמד האיש שלקח את שירן ורובי והם מאחוריו עם אזיקים. הם נראו כמו
הילדה. כמו זומבים מפוחדים.
האיש הוריד את משקפי שמש שלו וזה היה, לפתע התעוררתי מהחלום.
"כל זה היה חלום?" שאלתי את עצמי.
"כן. כל זה היה חלום." אמרתי כשבדקתי את חדרי.
מעניין מי היה האיש. אך אני לא אתעסק בזה. אני רוצה לשכוח את החלום הזה.
קמתי מהמיטה והלכתי למטבח, לשתות קצת חלב.
החלב היה חמוץ. מה שהעיר אותי לגמרי.
אוי לא! שתיתי את החלב מהניסוי בכימיה.
הדלקתי את המנורה של המטבח לבדוק אם זה באמת החלב מהניסוי וגיליתי שצדקתי לצערי
הרב. טוב, זה בסך הכל ניסוי. מה כבר יכול לקרות מזה?
באמת? גם שחכתי לצאת עם סנופי...
אני לא מאמינה הוא עכשיו התעורר.
טוב אולי זה ישחרר אותי קצת.
החלפתי את בגדי ויצאתי.
שקט בחוץ.
מזל שפנסי הלילה האירו באורם החלשים.
לפתע רחש קט עבר מאחורי.
הסתובבתי במהירות.
אף אחד לא היה שם.
לפתע הרגשתי מכה קטנה על העורף והתעלפתי על המדרכה כשרצועתו של סנופי בידי.
פתחתי את עייני באיטיות.
אני עדיין על המדרכה.
כחול בשמיים.
אני לא רואה את השמש. רק את סנופי.
"ס..סנופ?" אמרתי בקול חלש.
סנופי התעורר וקם מתנוחתו וליקק אותי.
קמתי לאט והלכתי הביתה. מבולבלת.
אני יודעת שהפרק ממש קצר אבל אני מרגישה חרא אז תסדתרו...
חוץ מזה אני רוצה להתחיל סיפור גליקי תוך כדי..
מה אתם אומרים?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: