לא מוגדר
נכתב ע"י: I'm just one hell of a butler. בהשראת פוסט הפורטרט.
מכנס בצבע בז' וחולצת טורקיז נעימה, נעליי סניקרס מתאימות וצעיף בשביל השגרה. סידור מוקפד של השיער, הציפורניים והעור. גבר קצת נשי צועד לו ברחוב. תיק מלא שלא יבייש אף אישה וטעם משובח שכל אחת הייתה רוצה. הנשים מתפעלות, הגברים קצת סולדים. החברה ברובה מתעלמת באדישות. עיניו העדינות מתבוננות בעולם מתוך תסכול.
גזרה דקיקה בשמלה ורודה, שיער ארוך ובלונדיני, לא טבעי. אישה עם פנים מעט גבריות, מוסתרות תחת איפור צועדת ברחוב. מתבוננת בחלונות הראווה, תוהה האם זה יתאים- מוותרת וממשיכה הלאה. הנשים סולדות, הגברים קצת מתלהבים עד שמבינים. החברה קצת פחות מקבלת וממשיכה לשתוק. פה רחב מעט ודק קפוץ לסדק צר.
שניהם נפגשים בגוף אחד, קורעים זה את זה לגזרים ואז משלימים ומנסים להתפייס. לפעמים הוא, לפעמים היא. שתי אישויות הכלואות בגוף אחד, עם מין מוגדר- לא מצליחות להגדיר את עצמן. הוא נקרע מבפנים, לא יודע לאיזה צד לפנות. היכן פחות יגנו? היכן הוא מרגיש בטוח? מי הוא?
אז פעם הוא גבר קצת נשי ופעם הוא אישה קצת גברית, והוא נאלץ לחיות עם המבטים המופנים והרגשות המודחקים. ככה הוא נולד וזאת הוא צריך להפגין. הוא שניהם ושניהם זה הוא.
- - -
טוב, אני חייבת להודות שקצת חששתי מאורך הקטע ועוד יותר התחלתי לדאוג כשהתחלת בתיאור יחסית שטחי וחיצוני, אבל כבר עם סיום הקריאה המצב מתהפך לחלוטין. עשית הטעייה מאוד טובה וחכמה, דבר לא מובן מאליו בכלל.
הצעה קטנטנה: אפשר ששתי הפסקאות הראשונות ישמשו ממש כמראה אחת לשנייה. לדוגמא אם במשפט הראשון של האישה התייחסת ל"גזרה דקיקה" אז גם אצל הגבר תתייחסי קודם למבנה הגוף. במשפט השני לשיער. במשפט השלישי למבנה הפנים. במשפט הרביעי לפעולה. זו הצעה בלבד שעלתה לי לראש. :)
בנוסף אהבתי מאוד שיש למשפטים משהו קצת פיוטי, קצת משחק, כמו למשל במשפט הראשון כשיש חריזה קלה בין "נעימה" ו"שגרה". זה נותן לקטע קלילות אך בכל זאת מסתתר סוד, שהוא קצת אפל או עצוב.
לקחת עולם פנימי של דמות והצלחת להעביר את הקורא מהעמדה של החברה שמסתכלת מבחוץ ושופטת לתוך מה שמסתתר בפנים, רק ב-10 שורות.
אהבתי את הפשטות והקצרצרות של הקטע שפה מאוד עובדות לטובתך. אני מסכימה שכל משפט נוסף היה בהחלט מיותר. לקחת את האתגר למקום בהחלט מעניין ואהבתי מאוד. :)
-
המקרה המוזר של אני ועצמי
נכתב ע"י: Hi I'm a Panda :). בהשראת פוסט הפורטרט. (תמונה מס'4)
אני משתדל להיות ילד נחמד, אני עושה מאמצים לרצות את
כולם.
הציונים שלי די טובים, המורים אוהבים אותי וההורים שלי גאים בי מאוד.
אני...
אני אכזרי, אני לא מוסבר.
העולם קטן עליי ואני גדול. אני גדול כל כך.
אני טוב! אני מכבד אנשים, אנשים מכבדים אותי.
יש בי...
רשעות!
טוב לב!
דם נוטף מהשפתיים.
יש בי חיוך פנימי.
אני טוב.
אני רע.
אני...
יש לי עיניים זהובות.
לא ולא, הן אפורות.
המראות אצלי בבית שבורות.
רק דרכן אני רואה אותי.
- - -
אני חייבת להודות שאני מאוד אוהבת את התמונה שבחרת וגם לאן שלקחת אותה, לקטע של פיצול האישיות. עם זאת, אני חושבת שלא ניצלת לגמרי את הפוטנציאל שיש בה. הדם והמבט של הבחור מספיקים בשביל לכתוב קטע על ערפד/רוצח/בנאדם בעל סטיות/חלום הזיות וכו' בטח שלא לדבר על בנאדם שזו רק אחת מהזהויות שלו! ובכל זאת בחרת בקטע קצר, עם מבנה כשל שיר.
הרעיון לבנות את הסיפור/שיר ככה זה רעיון מעולה, בייחוד כשמתעסקים בנושא הזהויות, אך גם כאן לא שמרת לגמרי על סדר של שורה ככה ושורה ככה, או שתי שורות ככה שתי שורות ככה. יש קצת בלאגן ונראה כי כתבת באילתור לחלוטין ולא עברת על הטקסט שוב, וחבל. אני חושבת שקריאה חוזרת וקצת סידור היה מעלה את הרמה בהחלט.
אבל ראויים לציון לשבח המשפטים ודרך הכתיבה עצמה, בתכלס. משפטים כמו "העולם קטן עליי ואני גדול." או "יש לי עיניים זהובות. / לא ולא, הן אפורות." וכמובן שגם "המראות אצלי בבית שבורות. / רק דרכן אני רואה אותי." גם משפט חזק מאוד. אני רוצה לציין שעם השלוש נקודות וירידת השורה + סימני הקריאה, נתן לטקסט הרגשה מאוד דרמטית שבאופן אישי אני חושבת שלא היה לגמרי נחוץ שכן הטקסט עצמו והנושא מחזיק את הדרמטיות.
באופן כללי אני חושבת שפשוט היה לך אחלה של רעיון ואחלה של חומר, אבל הלכת על משהו מינימליסטי מדי וחבל שלא ישבת על זה עוד רבע שעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
