לאהוב זה כל הסיפור וכל העיניין.
אני רוצה לאהוב. באמת לאהוב.
אתה אוהב מה שמהנאה אותך.

מה שגורם לך להרגיש טוב.

מה שמזכיר לך את עצמך ואהוביך.

ומה שמביא לך תועלת.

להנות מהחיים להנות מהרגע.
לחיות. להיות.לראות עד כמה שהחיים מלאים בהזדמנויות .
ולממש אותן.

וכשאני רואה אנשים נינוחים.
אני נזכרת עד כמה אני רוצה להיות נינוחה בתוך החיים.
לאהוב ולהיות מרוצה מחיי.
לאהוב. לאהוב. לאהוב.

כשאני סומכת על עצמי שאני יכולה.
כשאני אומרת שאני יודעת גם כשאני איניי מתורגלת.
כשאני מאמינה שאני יכולה,
אז קורים ניסים!
באמת. אני מגלה יכולות אדירות.

כבר הרבה זמן שאני צריכה פריקה..

בית בית ושוב בית..

אתה.. מתוק.. אבל אנחנו לא מתאימים זו זה ברור..

ובית..

משפחה מטורפת.. קר קור.. קרח קיפאון

כוויות קור, כאב, כעס, בכי............... או אלוהים אני רוצה לברוח שוב

לרוץ רחוק רחוק רחוק לרוץ עד שאני לא אראה דבר אחד שהוא לא טבע..

מיצידי לכאוב.. אני אעבור את זה.. אני אתחזק.. אני אתחשל..

אבל כאן... דיי לא יכולה.. כמה כאב יש בי.. כמה בכי

שאין לי למי לספר.. וכשאני לא כותבת כאן... אז הכל מצטבר..

ואלוהים אני כל כך לבד.. מסתכלת על זוגות, על משפחות שמחות

משפחות שמדברות בקול, מתקשרות, צוחקות.. שלילדים רואים ניצוץ בעיניים..

מלכת הקרח בכבודה ובעצמה הגיעה.. חזרה מהעבודה..

שזה אומר שזה הזמן- להתלונן............. דיייייייייי עזבי אותי כבר, לא יכולה יותר

לא רוצה יותר לשמוע את זה עוד רגע אחד.......

תפסיקי לחפש בחוץ.. בית את לא יכולה לנהל... דיייייייייייי דייי אלוהים דיייי

רוצה לרוץ רחוק רחוק

עד שאראה רק טבע.. ואז אדע שאני יכולה להירגע...

דיייייייי לא יכולה יותר, ולא אני לא חלשה אבל כבר לא יכולה..

וכשאני כותבת אני מרגישה בגרון את הבכי עולה, רוצה לצאת, צועק בפנים, צורחחחחחחחחח

דיי עם השתיקה הזאת דיייי

ואת, אני נותת לך וזה מספיק בדיוק לחצי דקה, כי כשכוברת החצי דקה הזאת את חוזרת להתעלמות שלך

מתייחסת לכל דבר כמובן מאליו.. ומרימה את האף... וזה לא גורם לי לרצות לתת לך.. את יודעת זה רק מוריד את הרצון

שבנאדם לא אומר תודה.. לא מביע הוקרה ומתייחס לכל דבר כמובן מאליו.. אפילו לא חיוך!! אפילו לא מבט!!!

וזה יותר מהכסף שהיה לי.. ואת יודעת את זה...

אומרים תבחר את המלחמות שלך.. ואני תוהה עם המלחמה הזאת על הקשר שלנו היי פעם הית שווה את זה??

תמיד היה ברור שהמרחק הכי טוב לנו.. וכמה פעמים אמרתי שאני מוותרת

אבל מעולם לא נשבעתי.. זה נראה לי קיצוני מידי להחליט לוותר באמת

הו אלוהים תמיד שאני כאן אני מדוכאת.. אני מנסה לצעוד קדימה אבל החזרה הביתה מחזירה אותי לדיכאון כל יום מחדש..

בערב במוצ"ש לפני שחזרתי התמלאתי עצבים, לא רוצה לחזור.. !! לא! לא רוצה לחזור!!!!!!!!!!!!!!!!

אבל אין ברירה ואני על האוטובוס מלאה בכאס וכאב בטן.. זעם שקט, כאב מדוכא

דיי אין לי כוח יותר למלחמה הזאת..

כשאני בבית הכל סגור כזה ושחור כזה וכואב כזה.. ואני לא רואה את האופק שיתן לי תקווה

שנים שאני חייה על תקוות..

ואין לי כוח לקום מחר לעבודה ולבנק  כי מה זה שווה כשאין אהבה בחיים??