מתנדנדים על עץ גבוה

יש משהו כלכך צורם בכישלון. וכישלון שבא מלחץ, ולא מחוסר ידע, הוא כישלון כואב כפליים.

אני מקווה שזה יעבור אי פעם, הפחד שלי מכישלון, שמונע ממני לעשות כלכך הרבה דברים. אני מקווה שיום אחד, אם הפחד לא יעבור, אני אדע להתגבר על זה, לעצום עיניים ולפחות להפסיק לפחד מהשד הקטן הזה ל5 דקות.

הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה הקודמת שאני פוחדת כלכך מכישלון בגלל שאני הולכת בדרך שהיא לא שלי, שאני נכנסת לנתיב נגדי שאין לי בו שום אפשרות להצליח, אבל לפעמים אי אפשר לברוח מהנתיב הזה, לפעמים הנתיב הזה, שהוא לא שלי, הוא של כולם, ואני הרי חלק מכולם.

אני מוצאת את עצמי יושבת עם אבא ומדברת על הטסט שנכשלתי בו, על זה שזה ניחם אותי כשהמורה אמר שרק 15 מתוך 80 עברו באותו היום, וזה קצת הכאיב כשאבא אמר שדבר כזה מנחם רק טיפשים. הוא לא התכוון לפגוע, אבל זו בדיוק הסיבה שאני שונאת להיכשל, שונאת בעיות, שונאת ריבים וויכוחים, שונאת כל דבר שיש לי אפשרות אחרת פרט ללהצליח. 

תמיד יש משהו מאכזב בכישלון, גם אם הוא חוזר על עצמו אלף פעם.

אבל אולי אני לא כישלון כלכך גדול אחרי הכל, אני אמצא את הדרך להצליח, בסביבה שלי, עם האנשים שסביבי, אין לי אפשרות אחרת.