שרגא ואני

מחר זה יהיה שנתיים.

שנתיים בלי סבתא, שהיא גם אמא וגם אחות וגם מורה וגם חברה.

סבתא אסתר היתה בת 69 כשנפטרה, אחרי מלחמה עיקשת בסרטן.

בתור הנכדה הראשונה, הקשר שלי עם סבתא היה כמו קשר עם אמא. תמיד אמרתי שהיא האמא השנייה שלי, והבנתי עד כמה צדקתי רק כשהיא הלכה.

סבתא היתה ממש מיוחדת, ואם אני אתחיל לתאר לכם למה אני לא אסיים בקרוב, אז אני רק אחלוק איתכם כמה מתהיותיי בשנתיים האחרונות:

יש משפט בגמרא (סנהדרין כב ע"ב) שאומר "אין אשה מתה אלא לבעלה" נתעלם לרגע מהעניין השובניסטי (אם הוא ישנו): המשפט בעצם מוביל פה רעיון די קשה-

כשאדם נפטר, המתאבלים על מותו, לא מתאבלים על הפסדו של הנפטר לא מצטערים שסיים את חייו, אלא מתאבלים על עצמם. על כך שנותרו בלעדיו, שהוא כבר לא חלק ממשי בחייהם. הגישה היא שלנפטר טוב יותר בעולם הבא, ( או באיפה שהוא נמצא כרגע) או שהוא פשוט לא סובל אחרי המוות. אבל אלה שנותרו בעולם הזה, כביכול הם אלה ש"נדפקו" מהמוות של אותו אדם קרוב. כאילו הם אלה שנענשו, ולא הנפטר. ואם נקצין את הגישה- עדיף למות בעצמך ולא להיות זה שמתים לו. כי אם אתה מת אז נגמר הסיפור. אם מתים לך- אתה זה שסובל, שצריך להתמודד, להמשיך הלאה, לחיות עם תחושת החלל והריק.

**

בלוויה של סבתא ובשבעה, כולם אמרו ש"בסה"כ, היא סבלה. עכשיו יותר טוב לה". אפילו על המצבה כתוב "נגאלה מייסוריה". באופן יהודי מובהק, הנחנו בלי ספקות ששם למעלה הרבה יותר טוב לה. בלי סרטן, כאבים, בדיקות, בחילות, צינורות מחוברים לכל מיני מקומות, תרופות והמון סימפטומים לא נעימים של המחלה שאני אחסוך מכם.

דווקא אין לי עם זה שום בעיה. טוב לה למעלה, מקובל עלי.

אבל לי לא טוב למטה. ובאופן הכי אגואיסטי ואף סוציומטי שקיים- אני אומרת בכנות גמורה- המשפט הזה לא מקל עלי. פשוט לא. אני רוצה את סבתא שלי פה.

אני בכלל לא מבינה למה זה אופציה. כאילו, כולם אומרים שכאן היא סבלה בשנתיים האחרונות לחייה. בעצם, כשאומרים את המשפט ניחומים הזה, כאילו מאפשרים לה לחזור לכאן- אבל אז מיד משלחים אותה חזרה למעלה, כי כאן היא סובלת. מה זאת אומרת? כשלי קשה עם זה שהיא לא כאן, ומנחמים אותי שבעצם עדיף לה, לטובתה, לא לחזור, כאילו יש הסכמה שהיינו יכלים להחזיר אותה, אבל אנחנו נורא מתחשבים בה ולטובתה הגמורה משאירים אותה למעלה. מעבר לזה שזה אינפנטילי למדי, הייתי יכולה לקחת את זה צעד נוסף קדימה: אם היא כביכול יכולה לחזור לפה, אז היא גם -כביכול- יכולה לחזור לפה בריאה. למה אתם מחזירים לי אותה חולה? ואז משלחים אותה למעלה בחזרה כי היא תסבול? כבר עשיתם משהו בלתי הגיוני ולא טבעי בעליל- אז תעשו עד הסוף. תחזירו אותה בריאה.

בקיצור, משפט ניחומים מפגר.

כי סבתא שלי אהבה לחיות, והיא נלחמה כמו לביאה, ואפילו הרופאים היו בהלם ממנה. הם לא הבינו איך היא עדיין חייה. הם נתנו לה הרבה פחות.

**

אשכרה שנתיים.

סבתא יקרה שלי, להלן רשימה מקוצרת של דברים ומארועות חשובים שחווינו בלעדייך:

נולד לך עוד נכד.

הוצאתי רישיון.

נכנסתי להדרכה בתנועת נוער, ואפילו יצאתי ממנה כבר.

נכדה אחרת שלך נכנסה גם להדרכה עכשיו.

אחרי שנים רבות של חיפושים חסרי תוצאות, סוף סוף אבא ואמא קנו בית. ואפילו כבר עברנו לגור בו.

בר מצווה של אחי הקטן. כן כן, בר מצווה ראשונה בנכדים.

שבת יום הולדת לסבא. אפילו הוצאנו חולצות.

מסיבת חנוכה המסורתית שלנו.

ימי הולדת של כולם בערך.

גילו לי עקמת  וקיבלתי שרגא. מכל האנשים בעולם, דווקא אותך אני צריכה בסיטואציה הזאת. ואת לא פה.

כולם ממש גדלו, והתבגרו, בכל זאת- עברו שנתיים.  

**

שנתיים.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק להרים את הטלפון, לחייג את המספר אליכם הביתה, ורק אז להיזכר שאת לא שם כדי לענות לי.

זה לא מספיק כדי לגורם לי להפסיק לצפות שתפתחי לי את הדלת כשאני מגיעה אליכם הביתה.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק לדמיין אותך קוראת לי ברחוב, מצפה שאסתובב סוף סוף.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק לחשוב שאני נכדה גרועה ושכבר מלא זמן לא ביקרתי אתכם. ואז להיזכר שבדיוק אתמול הייתי אצל סבא. פשוט את לא היית שם.

זה לא מספיק כדי לפחד לשכוח. את הקול, הפנים, האישיות, הערכים.

זה לא מספיק כדי לגרום לי להסתכל בתמונות מפעם בלי לבכות.

זה לא מספיק כדי לגרום לדמעות להפסיק לעלות בעיניים כדאני רק מדברת עלייך. ואפילו לא בלשון עבר.

זה לא מספיק כדי להתגבר על הכאב. זה לא מספיק כדי שהפצע יגליד.

זה מספיק כדי למלא כל תשבץ שנופל בחלקי באדיקות, כדי לזעום על כל מי שזורק את החוברת של המשבצת לפח.

זה מספיק כדי להזכיר בכל הראיונות שהיו לי- שעברית ותשבצים זה דברים שאני יודעת ואוהבת רק בזכותך.

ויש יותר לא מספיק ממספיק. וזה אומר שעוד יש הרבה דרך. אבל אנחנו בכיוון.

**

סבתא יקרה שלי,

מחר האזכרה. הפעם אני לא "אשא דברים" כמו מקודם. הזמן הוא תרופה לכאב, אבל ככל שהוא עובר

יותר קשה לדבר עלייך 

באזכרה

של עצמך.

בהתחלה פשוט לא הבנתי, זה היה נראה כמצב חולף- הנה את דופקת בדלת, מתקשרת לשאול מה שלומי ואם עברתי טסט או איך הולך עם שנה הבאה.

אבל עכשיו זה כבר מתחיל לחלחל. לאט לאט, אבל כבר מספיק כדי לא להיות מסוגלת לדבר עלייך באזכרות.

אפילו לכתוב כאן זה קשה. אבל פחות.

אז זה הנשיאת דברים שלי למחר.

מקווה שתביני.

***

אז היא אולי לא מחכה לי בבית, או מתקשרת כדי לייעץ, או מלמדת אותי איך סורגים את הסוך של הצעיף, אבל...

בסה"כ, היא סבלה. עכשיו יותר טוב לה.

(לזכרה של סבתי היקרה והכל כך מיוחדת,

שלא משנה כמה אצא נגד משפט הניחומים הזה, הוא פשוט האמת- בסוף חייה היא סבלה כאן.

עם הסמליות הרבה שיש בדבר- בחודש השמח ביותר בשנה- ממש כפי שהיא היתה שמחה ואופטימית עד הרגע האחרון, היא נלקחה השמיימה,

ובהחלט נגאלה מייסוריה.

ל' אדר תש"ע. )