שרגא ואני

וואיי מזמן לא נפגשנו.. ממש התגעגעתי :)

חגיגות חודש אדר האלה גמרו לי את מעט הזמן שעוד נשאר לי.. אבל הנה חזרתי לי =)

***

פורים. אלכוהול. שמחה. מסכות.

חשבתי על זה שפורים הוא חג מוזר. הוא החג היחיד שמוציא אותנו ממה שאנחנו באמת. הוא מכריח אותנו להפסיק לחשוב מה חושבים עלינו,

להשתחרר מכל המחיצות והחומות ופשוט להיות מי שאנחנו באמת. בלי גבולות. בלי פאדיחות.

בעצם, בלי להיות מי שאנחנו באמת.

כי בתור יצורים חברתיים למדנו להתנהג בצורה מסוימת, בד"כ כדי להחשב נורמליים. למדנו לקרוא את החברה סביבנו, להבין איך מצפים מאיתנו להתנהג ואיך להביע את עצמנו. אז פיתחנו כמה מסכות: טאקט, אופנה, אופי, שתיקה. לכולם יש את אותן מסכות. כל הנורמלים משתמשים בהן. יש מסכות שמשתמשים בהן יותר, ויש שפחות. יש מסכות שעוטים באירועים מסוימים, ובאחרים מורידים אותן. אבל תמיד יש משהו. איזשהי מסיכה.

ולפעמים יש פאשלות. שוכחים את אחת המסכות בבית או באוטו, ואז משתחררת אמירה חסרת טאקט או חולצה שלא מתאימה לחצאית. זה קורה בטעות, זה קורה לפעמים, והחברה מסביב דואגת שנבין שזה לא יחזור לחזור על עצמו.

ואז בא פורים.

אלכוהול, שכרות, אלכוהול. צחוקים, ועוד צחוקים, אלכוהול. מורידים מסכה ועוד אחת. הטאקט נעלם, השתיקה בורחת, לא אכפת לנו מה חושבים עלינו אחרים. ההגיון בורח. וזה נורמלי. רק בפורים זה נורמלי. אבל לא עד הסוף. כדי לאפשר שחרור מלא, עם או בלי אלכוהול- אנחנו שמים עוד מסכה. הפעם פיזית. מסיכה שרואים. על אמת. כיפה אדומה, שוטר, דרדסית, אינדיאני, חיילת.

פעם בשנה מכסים את הבחוץ, ומגלים את הבפנים.

***

לי יש מסיכה לכל השנה הקרובה. היא מסכה מבחוץ, והיא מסתירה את מה שאני בפנים.

שרגא. הוא מבחוץ, והוא מכסה את העקמת שבפנים.

דרך המסיכה שלי למדתי הרבה דברים, כולה חודשיים שאנחנו ביחד, ולמדתי לראות אחרת.

למדתי שמקומות ציבוריים צפופים זה סיוט. כל אחד שתוקע בך מרפק , מסתובב בבהלה. הוא בטוח שהוא הרגיש משהו קשיח במרפק שלו. המבט שלו נופל על ילדה רגילה. מוזר,אבל הוא משיך הלאה.

למדתי שחיבוקי בוקר טוב/ביי/היי מזמן לא נפגשנו  יכולים להיות הפחד הכי גדול של ילדים עם שרגא. רק אל תגעו בי, אין לי כח להסביר. אני לא רוצה שתדעי. רק תשמרו מרחק. אפילו שלא ראיתי אותך מאז היסודי. ואפילו שבלב אני יודעת שזה לא טוב להסתיר. ובכלל, מה אכפת לי מכולם? אבל אכפת לי. רק אל תגעו בי!!

ולמדתי גם דברים טובים.

פתאום חשבתי על אנשים עם בעיות נצחיות- צליאק, סוכרת, נכות, מחלות אחרות.

כן, שרגא זה מעצבן. הוא מגביל, הוא כואב, והוא גורם לי לפחד מכל אחד שאני פוגשת ברחוב-רק שלא יגעו בי. אני לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה, בקושי תחפושת לפורים מצאתי.  אבל הוא זמני. עוד פחות משנה ודרכינו יפרדו. מה יגידו אנשים עם בעיות קבועות??

דרך המסכה שלי, שרגא, למדתי להוקיר תודה לבורא עולם על מה שיש לי.

 כי ברוך ה', אני בסה"כ ילדה בריאה.

זה רק עניין זמני עד שהמגבלה שלי תעבור.

עד שהמסכה שלי תרד.

ובזמן הזה שלנו ביחד, שרגא פותח לי את העיניים.

רגישות יתרה- כי הנורמות החברתיות של כולם לא טובות לכל אחד.

לי לא טוב שמחבקים אותי. למישהו אחר לא טוב שמתלבשים בצורה מסוימת.

היינו חושבים שהוא שונה.

שאין לו את המסכות הנכונות.

אבל הוא לא. אולי בסה"כ יש לו מגבלה, שאנחנו לא יודעים עליה.

ובפורים לא צריך מסכות.

בפורים הכל מותר.

מגבלות זה בסדר, מוזרות זה מצוין :)

השנה, אני מגיעה לשמחה אמיתית בלי אלכוהול. בלי להוריד מסכות.

עם שרגא.

עם ראית העולם החדשה שלי.

עם המסכות החדשות ששרגא מקנה לי. רגישות, הקשבה, תשומת לב לסביבה. זה חשוב

***