שרגא ואני

בוקר. ממש בוקר. עם עיניים חצי פתוחות.

מטבח.

על השולחן במטבח: כוס קש.

נו, הכוס הזאת מפלסטיק שמחובר אליה קש כזה..

והיא מאד קורצת עם השוקו שיש בפנים.

אז החלטתי לגנוב שלוק.

עד כאן פסטורלי ונחמד.

העניין הוא, שלפי הסטטיסטיקה המומצאת שלי, אם אתה מחליט להתנהג כיצור בוגר ולא לשתות מהקש המודבק לכוס, הסיכויים הם כדלהלן:

בהתחשב בעובדה שבערך 5% משטח הפיה של הכוס הוא קש,

נשארים 95% של איזורי שתיה פוטנציאליים.

אם יוצאים מנקודת הנחה שהמוח שלך בתפקוד חלקי עד מלא, אתה תבחר בחלק הפיה שנמצא בצד השני, מול הקש, כך שיש לך פחות מ50% של איזור שתיה אפשריים.

ההגיון אומר שתבחר באזור שנמצא ממש ממש מול הקש- כלומר, נשאר לך איזור שתיה אחד בלבד.

ואז אתה לוקח שלוק, והקש נתקע לך במצח.

ואם נשארת בשלב סטטיסטיקה 3, אז הקש נתקע לך בכל רצועת העייניים-מצח-אף.

*** כוס קש. למה המציאו אותך בכלל?!***

בקיצור,

הרהורים של בוקר.

ואני עוד חשבתי שבפלסטיקים אני דווקא מבינה.. ;)