אהלן אהלן שלום שלום:)
כבר כמה ימים טובים (כמעט שבוע נראלי), שאני ושרגא מתחילים להיפרד לנו.. אבל פרידות קצרות, כמאמר השיר: "כל פעם קצת" ...(עידן חביב דאא
)
המון ימים נפרדנו ל3 שעות במקום שעה, ואח"כ זה רץ מהר ליומיים 4 שעות ועכשיו אני ביום השני ל5 שעות, וממחר- 6, וכו'.. הבנתם את הקטע ;)
האמת שהעניין הזה הביא איתו כמה הרהורי לב חדשים והחלטתי כמובן, איך לא, לשטוח אותם בפניכם:
מעניין שמעולם לא שמתי לב כמה חשיבות יש ל5 שעות ביום. תחשבו על זה רגע, זה ממש מ17:00 בערב ועד 22:00 בלילה. למשל.
זה המון המון זמן!! אני חושבת שבמהלך היום-יום, אני לפחות, אלופה בלבזבז את הזמן, ועד עכשיו ממש פיספסתי את העניין הזה ש5 שעות יכולות להכיל בתוכן המון. ואיך זה שעכשיו כן שמתי לב? אוקיי, זה מתחיל בעובדה שצריך להוריד את שרגא ל5 שעות, וממשיך דרך העובדה שזה כואב!!! כל כך כואב שכל דקה מורגשת ביתר שאת;) וכמובן מסתיים בעובדה שזה מגביל.. כמה מפתיע, דווקא בלי שרגא אני מרגישה קצת מוגבלת- אם אני רוצה לצאת בערב, או ללכת לישון מוקדם, זה מאד יפה שאני רוצה אבל יש לי איזה שרגא להתחשב בו.. אז ספונטניות לא ממש קיימת בימים אלו ;)
אז זה לגבי העניין של ניצול הזמן.. פתאום ב5 שעות אפשר להספיק תרגילים, מקלחת, אוכל, ועוד אוכל, ועוד אוכל (כן כן.. אפשר לאכול הרבה יותר כשאין שרגא. זה על הפנים בשביל הדיאטה) מליון מטלות פסיכומטרי, אפילו פייסבוק ווטסאפ נכנסים שם. וכל זה רק ב5 שעות!! מדהים ;)
דבר שני שחשבתי עליו, או יותר נכון- מרגע שנזכרתי בעניין אני חושבת עליו כמעט כל יום, זה משהו שקרה לי בהתחלה:
הבשורה על הצורך בשרגא אמנם לא נפלה עליי כרעם ביום בהיר, אך בהחלט נפלה כרעם.. ידעתי שיש בעיה, ידעתי שרוצים לפתור אותה בעזרת מכשור רפואי כלשהו (ומה שעמד אז על הפרק היה הרבה יותר מזעזע משרגא שלי), וגם ידעתי שהפגישה הראשונה עם ליאור לא בדיוק תבשר לי שכולם טעו לאורך כל הדרך ושמעולם לא היתה לי עקמת בגב.. ובכל זאת, קיוויתי לפתרון ידידותי. אגב, אין כזה דבר.
בכל אופן, כדי להזמין את שרגא צריך ללכת לעשות מדידות אצל האיש של המחוכים. אז יום אחד נסענו אבא ואני עד חולון, והגענו למקום מדכא עד מוות, ושם חיכינו בסבלנות לתורי. אז עוד לא הכרתי את האיש של המחוכים והוא לא הכיר אותי, ובכלל- היינו חדשים בתחום..
גם חדר המלאכה וגם חדר המדידות היו בקומה השנייה. וכשחיכיתי למדידות, בדיוק עלתה לקומה השנייה ילדה שנראית קטנה ממני בהרבה, יחד עם אמא שלה.
אני ממש זוכרת איך עמדתי (רגל אחת נשענת על הקיר) ואיזו הבעת פנים היתה מרוחה לי על הפרצוף (לא הייתי צריכה מראה כדי לדעת שמדובר בהלם מהול בדיכאון קל) ובעיקר את התחושה - באותו רגע שהילדה המחוייכת ואמה בישרו לאיש המחוכים שהיא מתחילה בתהליך ההורדה. מה זה בכלל תהליך הורדה? אני בטוחה שלא ידעתי אז אבל זה לא עניין אותי. ידעתי שזה טוב, ולמרות שאני באמת לא קנאית בד"כ, לא יכולתי שלא להציע לבורא עולם את כל עולמי תמורת חלופה קלה במצב שלי- בשלה. ממש קינאתי, אבל יותר מזה הרגשתי כאילו מישהו מסתלבט עלי. כאילו, מה? עוד לא קיבלתי את שרגא וכבר לזרות לי מלח על הפצעים ולהוציא לי את העיניים?? הלוו!! תנו להתאושש קצת קודם?!
אבל מהר מאד התעשתתי, והבטחתי לעצמי לזכור את הרגע הזה, בתקופה שבה אני אתחיל להוריד את שרגא שלי.
לא להאמין שעברה בדיוק שנה מאז, והנה אני כאן היום.
שנה שבתחילתה, הייתי בטוחה שזה גדול עליי. תרגילי פיזיותרפיה כל יום (כל יום!!), רופאים, בדיקות, וכמובן- שרגא בכבודו ובעצמו:)
הייתי נותנת הרבה כדי לחזור לרגע בזמן, להרגיע את הילדה המפוחדת ההיא ליד חדר המדידות בחולון, ולהודיע לה שהכל יהיה בסדר.
שיהיה קצת הרבה קשה, לפעמים קצת מייאש, אבל זה לא גדול עלייך בכלל. עובדה, תראי איך את נראית אחרי שנה:)
תראי איך הכל השתפר, הרבה יותר ממה שכולם ציפו, תראי איך השנה הזאת עברה כמעט בלי מכשולים רציניים וגדולים מדי שחשבת שיקרו לך בדרך..
הייתי מוכנה להתערב איתה שבעוד שנה היא תסתכל אחורה, לאותו יום, ותהיה ממש גאה בדרך שלה:)
ובכל זאת, מאד מאד מאד שמחה להיות כבר ברגע הזה, ולא אי שם בתחילת הדרך...
בסופו של דבר, הזמן טס.
גם 5 שעות מנוצלות ביותר נגמרות להן לפעמים מהר מדי, וגם שנה שנראית אינסופית, מתישהו מתחילה להיגמר..
אני כבר יכולה להתחיל להריח את סוף השנה שלי,
ולהודות שהריחות של תחילת השנה הזו עדיין טריים בזכרוני..
ממחר יהיו לי 6 שעות לנצל בלי שרגא, ועכשיו אני סוגרת עוד יום שמקרב אותי בצעדי ענק אל סוף השנה שלי.
היי, מי היה מאמין?
***
שיהיה לילה צח במיוחד :)
כינוי:
בנפו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
