שרגא ואני

אהלן שלום לכם, חברים ישנים וסתם אנשים שהגיעו לפה בטעות :)

הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה במרץ '14. מאז ביקרתי כאן כמה פעמים אבל רק בתור אורחת, וחשבתי המון על מה לכתוב עכשיו..

היום, 8 חודשים אחרי,עמוק בתוך השירות הסדיר, שרגא נראה לי כל כך רחוק..

***

בחודשים האלה הספקתי להתגייס;

לעבור טירונות - שברי מאמץ, מפקדים שחושבים שכל תכליתינו כטירונים היא לעקוץ, כאבי גב איומים, פטור ממד"סים - אבל לא באמת, כי כשהמ"מ מחליטה שהפטור שלך לא תקף למד"ס שהיא מעבירה אז קצת קשה להסביר לה שלא ממש כדאי ושזה לא יעשה טוב לאף אחד, חברים לכל החיים, חוויות מטורפות, מלאן צחוקים, ואטימות רצינית של הסגל מבעיות רפואיות. אבל בכנות, כמה שסבלתי, ולא רק רפואית, היתה חוויה! החברים, הצחוקים והשיחות העמוקות לתוך הלילה, להם אין תחליף באף מסגרת אחרת, והיה שווה את זה.

הספקתי גם לסיים קורס;

בבה"ד המפקדים כלכך אחרים. פשוט לא מה שיש בטירונות. הבינו ישר מה הבעיה ודאגו לי בצורה הכי עוטפת ומכילה שיש. "הבריאות שלך מעל הכל" אמרה לי המפקדת הישירה בשיחת ההיכרות, ואני, מרוב הלם שכחתי לסגור את הפה. זה צבא?! כן. גם זה קיים בצבא.

ועכשיו אני בסדיר;

שהוא ממש נחמד והיומיות בבית מאפשרות לי לשמור על רצף יחסי בתרגילים שלי וגם לבקר את ליאור פעם ב3 חודשים..

אפילו הספקתי לטפח הרהורי קצונה;

מאז הגיוס, והאמת היא שגם עכשיו, רציתי לצאת לקצונה. כבר התגייסתי, עברתי טירונות וסבלתי והצלחתי. אני רוצה יותר. אני רוצה לתרום יותר ואני רוצה לממש באמת את כל הערכים שעליהם חונכתי. יש לי עוד המון להסביר למה קצונה זה ערך חשוב בעיני, אבל הנקודה היא שאת החלום הזה נאלצתי לגנוז, לפחות באופן זמני...

המפקד שלי בסדיר מדהים. הסברתי לו את ההתלבטות הכללית לגבי קצונה, ובעיקר לגבי הקושי הרפואי שבעניין. הוא שלח אותי לרופא של החיל, והרופא אמר שיבדוק מה אפשר לעשות. אז הוא בדק, וכן, יש לי הקלות בקורס קצינים, אבל לא מספיק. ולכן אני לא אצא כנראה, לפחות לא בזמן הקרוב.

***

ועכשיו בפירוט:

ילדי שרגא יקרים, אם אתם עומדים להתגייס- הדברים הבאים הם בשבילכם:)

1. טירונות-

בטירונות המפקדים יוצאים מנק' הנחה שבאתם לעקוץ. לעשות כמה שפחות, לנוח כמה שיותר, ולתחמן את המערכת. מתוקף תפקידם, הם לא ייתנו לכם כ"כ בקלות כל מה שתרצו. עד שראיתי רופא שנתן לי פטורים (ריצה, קפיצה, מסעות, כפיפות בטן, רבע שעה ישיבה על כל 45 דק' עמידה + 35 דק' תוספת לשעת ט"ש לתרגילי פיזיותרפיה. המ"מ גם אישרה לי נשק מקוצר, מה שבאמת היה קריטי. לא לוותר להם על זה! מספיק להגיד עקמת ומקבלים מקוצר..) לקח זמן, ואף אחד לא מרחם עליך בזמן הזה. ואני אגלה לכם בסוד- גם כשהפטור כתוב ומאושר ע"י הרופא, אין דרך להבטיח שתזכו לכל המגיע לכם. אני נפלתי על מפקדת אטומה במיוחד, הפטורים שלי לא מצאו חן בעיניה והיא טרחה להתנקם בי עליהם, ולא לתת לי כל מה שהיא רק הצליחה. אבל אסור לשכוח שלא כל סגל בכל בסיס הוא כזה, ושבסה"כ מדובר בתקופה קצרה בשירות- שעוברת. צריך ללמוד בדרך הקשה להלחם על כל מה שמגיע לך כפטוריסט, אבל לדעת להפעיל שיקול לדעת ולא תמיד להשתמש בהנחות שקיבלת אם אתה לא ממש חייב. את תוספת הזמן לפיזיותרפיה קיבלתי פעמים בודדות, אבל כשקיבלתי זה היה חשוב. אל תתיאשו!

חזרתי לליאור אחרי הטירונות והקורס ביחד, (לא היה לי מתי להגיע אליה בין לבין..) וליאור אמרה שרואים שינוי. אולי העצמות לא זזו, אבל רואים שהיה קשה. שלא היה זמן לתרגילים, ושיש המון עבודה כדי לתחזק את העסק ולהחזיר את המצב לקדמותו... בכל זאת, אסור לשכוח שהתגייסתי ממש בסמוך לפרידה משרגא. לא היה לגוף שלי באמת מספיק זמן ללמוד איך להחזיק את עצמו לבד, וכבר מנחיתים עליו נשק ואפוד...

2. בקורס-

כמו שכתבתי קודם. עולם אחר! נכון, גם בקורס הייתי צריכה ללמד את המפקדים מה בדיוק מותר לי ומה אסור, אבל אין ספק שבקורס הבינו שאני לא מנסה לתחמן אף אחד. פעמיים בשבוע לפחות היה מד"ס, ואני תמיד קיבלתי אישור לעשות את התרגילים שלי בחדר בזמן הזה. אין ספק שהזמן הזה היה קריטי. בקורס ישבתי רוב היום, שזה לא פשוט ( רציני, להחזיק את הגב זקוף 10 שעות ביום כמעט בלי לזוז או לעשות פעילות גופנית אחרת זה קשה וכואב!) וגם לפעמים היה נשק. התרגילים האלה פשוט הצילו אותי מקריסה!

אמנם בקורס לא קיבלתי אישור לנשק מקוצר, אבל המפקדים באו לקראתי ואיפשרו לי להפקיד את הנשק אצלם כשהיה לי קשה מדי.. וזה היה חשוב וזה באמת עזר. תותחים המפקדים האלה:)

3. סדיר-

אין הרבה מה להוסיף. היומיות חוסכות ממני תורנויות למינהן, נשק וכל מיני עניינים צבאיים אחרים. והפלוס העיקרי- אני יכולה לעשות את התרגילים שלי במתכונת המלאה, כי הציוד של התרגילים כולו בבית, וגם אני ;)

4. קצונה- (ומידע ממש חשוב גם למי שלא חושב על זה!)

סתם ככה הייתי מוותרת על הסעיף הזה. אבל מה שגיליתי אצל הרופא של החיל חשוב ורלוונטי לכל ילדי שרגא באשר הם. שימו לב:

יש בצה"ל ספר פרופילים. הוא מתאים בעיה רפואית לרמת הפרופיל שלה. לפני הגיוס, אם אתם זוכרים, פחדתי מאד להגיע לבקו"ם ושיחזירו אותי הביתה כי אני לא כשירה לשירות. הייתי לארג'ית עם צה"ל, חשבתי שהם יבינו לעומק את הבעיה שלי;) אז ככה, מה שניסיתי לברר כל הזמן, היו ההשלכות של שרגא על הפרופיל הצבאי. על שרגא דיווחתי לצה"ל חודש לפני הגיוס, כי פחדתי שכל עוד אני ושרגא ביחד- לא יגייסו אותי. אז זהו, מה בדיוק הפרופיל עם שרגא אני לא יודעת, אבל גיליתי פרט מידע חשוב לגבי הפרופיל אחרי הפרידה משרגא-

ממס' מסוים של מעלות ועד 50 מעלות (שזה, המון!) הפרופיל הוא בסה"כ 72. מ-50 מעלות ומעלה, הפרופיל נמוך הרבה יותר. 45 לדעתי.

הפרופיל שלי הוא 45 אבל תודה לאל לא בגלל שרגא! אך ורק בגלל המשקל. אם לא הייתי בתת משקל, ההפרופיל שלי היה 72.

נכון, כדי להשלים את הטבלה לחלוטין ולעזור לכל ילדי העקמת בחישוב הפרופיל שלהם, חסרים לי כמה מספרים. אבל אם באופן כללי הצלחתי לעזור לכם למקם את עצמכם על הסקלה מבחינת שירות צבאי ולפתור לפחות את העניין הזה, אני את שלי עשיתי :)

את המידע הזה כל כך הייתי צריכה לפני הגיוס, הוא היה חוסך לי המון חששות וחוסר וודאות, אבל כנראה שזה חלק מהשירות.. עכשיו, כשאני מצאתי לפחות את המידע הזה- אני שמחה לשתף אתכם ולחסוך מכם את מה שאני עברתי ;)

***

זהו, הפוסט הזה הוא בעיקר מאד אינפורמטיבי. אם אתם ילדי עקקמת לפני גיוס, וגם סתם לפני גיוס- אני חושבת שהוא יכול לסייע ובעיקר להכין נפשית לעולם החדש והכל כך מיוחד הזה שאתם עומדים להיות חלק ממנו.

אני יכולה להגיד בלב שלם, שנלחמתי כדי לשרת בצבא הגנה לישראל, ואני לא מתחרטת לרגע.

כל יום בטירונות היה מכשול מבחינתי, וגם בקורס היו רגעים שעוד רגע התפרק לי הגב. ובסוד אני אגלה שגם היום. גם בסדיר סובלים מזה.

אבל אין שום דבר בעולם, שיכול להשתוות לתחושת הגאווה בשירות צבאי. הגאווה במדים, בתפקיד, בחיל, בצה"ל, במדינה.

ילדי עקמת יקרים, תלחמו על הזכות לשרת. תמצאו את התפקיד שהכי מתאים לכם, שבו תתרמו הכי הרבה, אבל תוך התחשבות במגבלה הרפואית הקטנה שלנו..

בשבילי, כל יום במערכת הצבאית הוא ניצחון קטן. ששווה המון.

אני מאחלת לכם שתמצאו גם אתם, את דרככם לשירות משמעותי ומספק, ובלי לוותר על הבריאות כמובן :)

ניפגש בקרוב (בפוסט פחות אינפורמטיבי, אני מקווה ;) )