אז עשיתי מחקר קטן (שלוש שניות בגוגל ומצאתי בדיוק מה שרציתי.) להלן התוצאות:
"פעמים רבות הדימוי העצמי מקרין כלפי חוץ ומשפיע על תפיסת הסביבה:
אדם שמעביר מסר גלוי או סמוי לפיו הוא חסר ערך/לא ראוי/ בעל יכולות וכד'- יגרום גם לסביבה החיצונית לראותו באור זה. " (מתוך: http://www.betipulnet.co.il/lexicon/Self_Image/)
לא בטוחה עד כמה האתר הזה מדעי וגם לא התעמקתי בעניין הזה בבכלל, עם השימוש הנכון במילים הנכונות בגוגל קיבלתי כמה אתרים שטוענים את אותו הדבר: אנחנו בעלי השפעה על דעתה של הסביבה עלינו.
**
שרגא ואני כבר 4 חודשים ביחד. (1/3 שנההה!!)
בהתחלה דיברתי על שרגא בשושו כזה.. רק לאיזה שתי חברות, במילות קודים, ובעיקר בהמון באסה.
ואז שרגא הגיע הביתה, ואפילו בבית התבאסתי לדבר עליו. אני חושבת שאחים שלי בכלל לא ידעו שהוא קיים די הרבה זמן מהרגע שהוא הגיע..
ואז לאט לאט התרגלתי. ומעגל החברים של שרגא ממש התרחב. לאט, אבל התרחב.
מלבד הכאבים המעצבנים בהתחלה ותחושת המוגבלות והרובוטריקיות, לשרגא יש גם השלכות חיצוניות, כמובן.
כל החורף הסתובבתי עם סווצ'רטים שגדולים עלי באיזה 2 מידות, אבל על שרגא זה נראה אחלה :) לא רואים את שרגא, לא קר לי וגם, אני מפרסמת את GAP כל יום והכל עובד סבבה :) גם עכשיו, שאולי התחיל כבר קצת קיץ אני נדבקת בקנאות לסווצ'רטים.. כמה שאפשר למשוך איתם אז עדיף.. (שיחשבו שחזרתי בתשובה ונהייתי חרדית ושאני לא הולכת עם שרוולים קצרים.. מה רע? 
)
ומצד שני, כבר עשיתי מגבית טי שרטים!! ממלא אנשים פשוט גנבתי טי שרטים רחבים וגדולים :) של הצבא, תנועת נוער, בית ספר, ניו יורק וכו'. דווקא מגניב ודי צבעוני :)
אולי מי שמכיר אותי באמת יודע שזה לא הסגנון שלי אבל בינתיים לא באמת אכפת לי לשנות סטייל :) (אני רק צריכה להוסיף טבע נאות והרי לי לוק אולפניסטי מושלם)
עכשיו המצב עם שרגא כבר שונה.. לא מביך כמו בהתחלה, צוחקים עליו (בעיקר אני, נו הוא יודע שהכל מאהבה;) ) מדברים עליו בקול והוא אפילו הפך להיות די שימושי: אח שלי (הקטן), תמיד שוכח ששרגא קיים. ותמיד הוא מרביץ לי ואז ממש כואב לו. וכל פעם זה מצחיק מחדש :) השחפ"צ שלי באמת ממש יעיל לכל המריבות עם האחים הקטנים. "אני רוצה לראות שלא תשחררו לי את המחשב או שאני קופצת עליכם עם שרגא מועהעהעהעההה" :)
אבל.. עדיין קצת אישי. עדיין אני לא מראה אותו לאף אחד ולא חושפת אותו סתם ככה.. זה עדיין מרגיש לי שהוא קצת אישי.. כמה שאני צוחקת עליו ובאמת אוהבת אותו כבר, כאילו.. עד כאן!! ;)
**
אני באמת מאמינה שאנחנו מקרינים לסביבה. אם אני חושבת על עצמי משהו, הסביבה תקלוט את זה, ותושפע מזה.
בהתחלה הרגשתי לא בנוח עם שרגא. פחדתי מאיך שיגיבו החברים שלי, המשפחה, סתם אנשים ברחוב.
אבל אז גיליתי שכולם, חוץ ממני, לא צריכים שרגא כדי לדעת מה זה עקמת בגב ואיך מטפלים בה. כל מי שנתקל במקרה בשרגא כבר שואל אוטומטית אם זה ה"זה לגב, נכון?" וחוסכים ממני בד"כ הסברים מיותרים. להמון ילדים, מסתבר, יש מחוכים, וכנראה שאני לא היחידה בעולם :)
ככל שהתרגלתי לשרגא, הפסקתי לחשוב שהאנשים ברחוב מסתכלים עלי מוזר,
שהם רואים אותו דרך ערמת הסווצ'רטים והמעיל שלי כי יש להם עיני רנטגן.
טוב אין להם עיני רנטגן אבל הם עדיין רואים!
אז זהו, שלא.
אולי הם ראו את האי נוחות שלי, את זה שאני מנסה להסתיר משהו ולכן כל הזמן מסדרת את הסוודר, אבל הם לא ראו את שרגא.
ככל שהתרגלתי לשרגא, הפחד שאנשים יגלו שיש לי משהו בגב הלך ונעלם.
מקומות המוניים זה אולי לא מקום הבילוי האהוב עלי כרגע, אבל שרגא לא משבית אותי ולא משאיר אותי בבית רק כי אין לי מה ללבוש או כי לא באלי שעוד אנשים ידעו עליו. בד"כ גם לא מרגישים את זה דרך החיבוקי "היי-ביי", וגם אם כן- גיליתי שזה פשוט לא כזה נורא. באמת שלא.
וכשאני חושבת ששרגא לא מוזר בכלל, שזה לא נורא, שאין מה לרחם עלי ושהוא דווקא די חמוד וממש מתנה (בהזדמנות נדבר גם על זה..
),
אז גם מי שפוגש את שרגא נדבק במחשבות האלה.
שרגא הגביל אותי רק בראש. ובבגדים. ובכאבים.
הוא לא הגביל אותי מבחינה חברתית או לימודית או מבחינת המצב רוח :)
ונראלי שאלו הם הדברים החשובים באמת. כי בגדים אפשר לקנות, והכאבים עוברים ופשוט מתגברים עליהם, והראש- את הראש משנים.
אבל חברים וציונים ושמחה לא קונים. ואלה הם דברים שחשוב שיהיו לנו, אז בעצם..
שרגא לא באמת גורם לי הפסד בחיים.
וזה מה שחשוב:)
** מוקדש לכל ילדי השרגא באשר הם בהמון אהבה <3
כינוי:
בנפו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
