אני מניח שברור לך שזה ברור לי שכוונתך טובה ודאגתך כנה. אני לא כועס על זה, יכול רק להודות שזכיתי למשפחה אוהבת.
גם לא באמת קשה לי לשמוע שדואגים לי. זה אמנם לא מועיל לי בכלום כרגע, אבל לא כאן הקושי. הקושי הוא שדורשים ממני להתחשב, להיות בן משפחה, להיות חבר, לא להיעלם, לשמור על קשר. הקושי כשנעלבים עליי שאני מתכנס.
הקושי מתחיל כששואלים אותי מה קורה איתי ובאותה נשימה באים בטענות שאני נעלם או שמביעים כמה קשה להם שקשה לי. כתבתם כדי לשאול ולהתעניין באמת או כדי לגרום לי להרגיש נאחס? אתם מתכוונים להיות חברים, לבלוע את הצפרדע ולתת כתף באמת כמו שאני הייתי בשבילכם כל החיים (גם על חשבוני) או שאתם רוצים את תמיכתי גם עכשיו כי קשה לכם? אין לי כתף לתת. סורי...
(זה מופנה כמעט לכל האנשים שבאים בתקשורת איתי לאחרונה)
ואני לא מסכן. מעצבן אותי שמתייחסים אליי כאל מסכן.
את כל חיי, מבלי לשים לב, הקדשתי רק לאחרים. רק לשרת, לשמח, להקל, לספק, לפתור בעיות, לתמוך, לרצות. ותמיד זה כלכך מובן מאליו שאייר יהיה נכון לעזור ואייר חזק מספיק לנשוך שפתיים, לבלוע את הצפרדע, לקפוץ על הרימון, לשכב על הגדר ולהיכנס מתחת לאלונקה. יש לי עוד קלישאות אם צריך. וזו אשמתי כמובן, ככה הרגלתי את כולם.
נכון, עשיתי גם ״בשבילי״, אבל זה היה תמיד מתוך דחף לרצות, לקבל סימפטיה והערכה שאני לא יודע להביא מתוך עצמי בכלל. הדחף הזה הוא הדלק המניע שלי אבל הוא גם הקללה שלי. ובא לי להקיא מזה כבר.
וכשאני אומר ״הדלק המניע״ אני מתכוון לזה בצורה הכי חדה שיש. כל דבר שעובר לי בראש נוצר מתוך השתוקקות לסימפטיה, לאהבה, להערכה. זה כלכך ראשוני שנדמה שאין דבר בראש שלי, באישיות שלי, בתשוקות שלי - שלא נולד משם. אולי יש פה ושם אלמנטים ״מקוריים״ שהם באמת מתוך תשוקה אותנטית שלי, בלתי תלויה בעולם החיצון. אבל זה נדיר. הרוב המכריע נובע מהתשוקה העקיפה לקבל סימפטיה.
וזה גורם לי להטיל ספק בהכל. ממש הכל. מה שלי ומה לא? אני מוסיקאי כי אני באמת ובתמים אוהב לעשות מוסיקה או כי זה חלק מדימוי עצמי שטיפחתי? אני אוהב לעזור לאנשים מתוך רצון לעשות טוב או מתוך רצון להיות מוערך על התנהגות טובה? אני אוהב את האנשים שבחיים שלי בזכות עצמם או בזכות זה שהם אוהבים אותי בחזרה? ואת מי הם אוהבים בי בכלל? הכל נראה כמו זיוף אחד גדול.
וזה ממשיך עד אינסוף. ולפעמים התשובות מעורפלות ולפעמים מאוד מאוד ברורות. מה מתוכי ממש שלי ומה ניזון מהדחף הזה? איך העולם שלי ייראה אם אני סופסוף יאהב את עצמי ללא תלות חיצונית? איזה מין אדם הוא אייר-שאוהב-את-עצמו? זה אדם שאף אחד לא מכיר כי הוא לא קיים עדיין.
ובאותה העת, עם ובלי קשר לזה, אני חווה בדידות איומה. לא משנה כמה אנשים סביבי. להיפך אפילו - ריבוי אנשים והתרחשויות רק מקצינים את התחושה. זו אחת הסיבות שכלכך חשוב לי להתרחק מהעיר ולעבור למקום יותר שקט. שקט בכל מובן. אם לא הייתה קורונה כבר לפני חודש הייתי לוקח הלוואה, אורז תיק וטס מכאן לטייל. רועש לי מאוד.
אולי אני חש בדידות כי שום דבר ואף אחד/ת כבר לא באמת מספק את הרעב לסימפטיה. אולי כי זה משהו ביולוגי שמגיע עם הגיל. אולי שניהם יחד. אבל זה רק מדגיש כמה מאוס המצב בו הקיום שלי כלכך תלוי בסם הסימפטיה (שכבר לא ממש עובד). אני לא מוכן יותר להיות מכור אליו ואני עושה מאמצים כדי להתנקות מזה.
כל שאר הדאגות, כלכליות, דירה וכו׳ הן זניחות. על אף שהן כבדות, על אף שאני על הסף להתקפל ולחזור לגור אצלכם אפילו שזה אחד הרעיונות הכי גרועים שאפשר לחשוב עליהם כרגע.
כמובן שאלה ממש לא מקלות על הסיטואציה, אבל הן כלכך מתגמדות למולה.
ובגלל שאתה אבא שלי, ואני יודע לאן הראש שלך יכול ללכת - חשוב לציין, עם כמה שרוחי ירודה, אין לי כוונה לוותר על עצמי ועל החיים האלה. אין לי כוונה לפגוע בעצמי. כל האנרגיה שלי כרגע מרוכזת בתהליך גמילה מאוד קשה מסם-הסימפטיה הארור. ואני בשלב הכי קשה של התהליך, לפחות עד כה. ואולי עוד יהיה יותר קשה.
חלק מהתסמינים הם כעס על העולם, אכזבה. אני מתנגד בנחרצות לכל דרישה ממני. כל דרישה. לא מרשה לאף אחד לדרוש ממני שום דבר. גם במחיר של לצאת מניאק, גם במחיר של מישהו שנעלב ממני. אני מתחיל לגלות ש״לצאת מניאק״ זה רק מה שחשבתי שקורה כשאני מסרב למישהו, אבל למעשה אנשים מעריכים אותך יותר כשאתה עומד על שלך. וגם זו לכשעצמה מחשבה חיצונית על כמה מעריכים אותי. הנה, זה לוּפ.
זה מה שיש לי לספר כרגע על מה שאני עובר.
אוהב אותך, אוהב את כולכם. יש אדם אחד שאני עדיין מנסה ללמוד לאהוב והוא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: