מס שפתיים

והעולם ממשיך להיות פלאי, קודר ומסקרן מאי פעם: בכל יום מחדש, עם זריחת השמש, אני משתוממת מהיכולת לפקוח את העיניים. לא מתוך דכאון ועצב, אלא מתוך פליאה תהומית מהכל. ולאחר התאוששות קלה מהזיית החלומות שהחלה לשוב אלי לאחרונה, אני עוצמת בחזרה את העיניים אך לרגע, כדי להביט על עצמי, על כולנו, מלמעלה. לא התנשאות, חלילה, אלא באופן לוויני: 

המבט מלמעלה מתחיל קודם כל מדמיון הבית ממעוף הציפור, ועוד לחיצה על הכפתור שבדמיון מוביל אותי למבט על כל המושבה, ואז על כל הארץ, היבשת, ופתאום - אני כבר רחוקה בחלל, או שאולי כדור הארץ מתרחק? וההבנה שאני רק פסיק בהיסטוריה שעדיין לא נכתבה, ההשלמה עם הספק שבכתיבתו של אותו הפסיק, משווים לחיי נוסח ציני בהחלט. ומה משנה מה עשיתי בצבא אם על גלקסיה רחוקה, שאולי כלל לא קיימת, מתקיימת כרגע מלחמת עולם שלישית? ומה משנה כל התסכול שלי מהאינסטגרם והפייסבוק המזדיינים האלו, מכל הפרסומות להלבנות שיניים, הגדלת ישבן, הקטנת מוח ושלושה וחצי קילו בשר שנזרקים לפח בכל רגע נתון? 

נוסח מעט ציני, הייתי אומרת, מעט ציני אך במקביל פלאי ומושך. כי דווקא בגלל האפסיות הכמעט מוחלטת הזו, דווקא מפני הפסיק שספק אם אהיה - עלי לנסות בכל כוחי ליהנות מהדרך. כי אין ברירה אחרת. כי אני כן, בעל כורחי, ויש כל כך הרבה טוב ויופי על יד הסבל. ואולי לוויני החלל של גוגל מאפשרים לקלות הבלתי נסבלת של הקניה בקניון להיות קרובה, באופן ממוחשב, לטבח שמתבצע בסוריה, אבל עדיין - גזר דיני הוא להצליח לחיות את חיי. כלומר, אני חושבת..