הינני גאה להכריז כי הצו עבר בשלום!
קמתי בבוקר בידיע שאני ניגש לצו, לא ידעתי מה הולך להיות שם, מי, מו, מה, סתם קמתי והלכתי לשם.
כל מי שאומר שהוא לא נלחץ מזה, משקר. זה הדבר הכי מלחיץ בהתחלה.. ואני מודע, שאני הייתי מאוד מאוד לחוץ! (והבדיקות של הלחץ דם הראו את זה).
הגעתי לשם, וזה היה מפחיד.. לא מפחיד מפחיד, אבל מפחיד בצורה כזאת שלא ידעתי מה לעשות..
כל המקום היה מלא חיילים, כולם היו רשמיים כאלה, וזה בעצם רק הגביר את הלחץ.
ניכנסתי לקומה הראשונה, שם היו כמה חיילות שדי הפחידו אותי, (לא מראה חיצוני, דווקא חיצונית הן היו לא רעות בכלל) מהרישמיות שלהן יותר נלחצתי..
אני לא בן אדם רשמי במיוחד.. בדרך כלל.. מדי פעם.. טוב אפעם!
ניגשתי לדלפק, ואז התקרבה חיילת..
"כן בבקשה?"
"באתי לצו הראשון שלי.."
"זאת פעם ראשונה שלך פה?"
"אממ (הביישנות שלי, לעזאזל איתה), כן.. אם לא זה לא היה צו ראשון, לא?" (איזה חכם זה, אה?)
*צחקה לשניה*
"כן, תעודת זהות בבקשה?"
"הנה, קחי"
*נותן לה את התעודת זהות*
"צח יצחק עג'מי?"
"מידבר!" (סטייל אפי מארץ נהדרת למי שלא זיהה)
וכאן מתחילים כל הטירטורים בלשכה.
בהתחלה מבקשים ממך לעלות לקומה השלישית..
בקומה השלישית אתה עובר סוג של ראיון קצר ששם שואלים אותך שאלות, אתה צריך להגיד אם מה שהם אומרים עלייך, זה נכון.
די פשוט למען האמת.. נכנסתי לחדר מלא תאים, לפתע אני רואה מלא פרצופים מוכרים. חצי מהמראינות שם הן שתי שכתוב מעליי.
זאת אומרת כשאני הייתי בכיתה י' הן היו י"ב, דבר די מצחיק. ישר זהיתי פרצופים והיחס כלפי היה די טוב למען האמת..
שם כבר עבר הלחץ...
שואלים אותך שאלות על המשפחה, עלייך, באיזה בצפר אתה לומד, עם מי, כמה בגרויות, בקיצור הרבה..
אחרכך היא נותנת לך לקרוא שני משפטים שלטענתם די מסובכים, ולנסות להסביר אותם.
למזלי, ידע לא חסר לי ואת החלק הזה עברתי די בקלות.. מה גם, שהבוחנת הזאת הייתה מישהי שהכרתי מבית הספר, ורק היום כשישבתי מולה הבנתי כמה היא מרגיעה... יש לה את העיניים הכי כחולות שראיתי מעודי, וחיוך ממש מרגיע.. מה הייתי עושה שם בלעידה - אני לא יודע.
אחר כך באותה קומה אתה הולך ל"תחנה אדומה" ששם יש לך ראיון אישי, ראיון שעורך שעה עד שעה וחצי..
המראיינת היה חמודה, גרמה לי להרגיש ממש בנוח והזמן עבר ממש מהר כשלא שמתי לב..
השאלות שהיו שם הם על הדברים בבית, חברים, משפחה, איך אתה בבצפר, בקיצור מחפשים איך להכיר אותך טוב יותר..
כשיצאתי משם הרגשתי שהיא כתבה עליי אוטוביוגרפיה, בשיא הרצינות..
אחרי שעה וחצי של דיבורים, הורידו אותי לקומה השניה, בקומה השנייה יש בדיקות רפואיות.. משקל, לחץ דם, גובה, ראייה, שתן, הכל.
בקיצר, הכל נמצא תקין וכך העבירו אותי לתחנה השנייה של הבדיקה.. הבדיקה הגופנית..
זה כבר הדבר שממש הלחיץ אותי..
אתה נכנס לחדר עם ווילון ורופא שנותן לך הוראות - די מלחיץ למען האמת..
נכנסתי, הוא קורא בשמי, "צח יצחק עג'מי? מאחורי הווילון בבקשה"
הגעתי לשם, הוא ביקש ממני להתפשט, וזה היה די מביך... באן אדם שאתה לא מכיר בא ומתעסק לך בעניינים..
למה? למי זה טוב? אני באתי אליו לבית ושיחקתי לו בעניינים? אז שיעזוב את שלי!
בקיצור אחרי בדיקות שארכו כ10 דקות, העלו אותי שוב לקומה השלישית, החלק האחרון!
המבחנים הפסיכוטנים!
זה היה די קשה למען האמת..
אתה יושב מול מחשב במשך שעה\שעה וחצי, ואתה צריך לענות על שאלות..
יש שם שאלות בעברית והבעה, שאלות בחשבון, בעיות וכו', ואתה צריך לענות.
אחרי 4 וחצי שעות בלשכת הגיוס, אני, צח עג'מי, גאה להכריז כי הפרופיל שלי הוא 82!
מה שייחלתי אליו בדיוק! לא הייתי בטוח מדי שאקבל 97, אבל באותו זמן לא הייתי סקפטי שאקבל נמוך.
82, הפרופיל המושלם בשבילי.. הנדסה קרבית חברים, הנדסה קרבית!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
