איך? איך אני כבר לא סומכת על הקוראים שאין לי? אני לא סומכת יותר על אף אחד... החיים שלי נהרסים לאט לאט... ממש בלי שאף אחד לא שם לב-חוץ ממני...
אבא שלי בבית חולים, כולם שונאים אותי בכיתה ואין לי חברות אמיתיות.
לפני שנתיים, חשבתי... איך מישהו יכול להתאבד? לחתוך את עצמו? חשבתי שכל מי שעושה את זה ממש משוגע. אבל... השנה הבנתי את זה... אפילו כמעט ניסיתי את זה... הגעתי למצב של דיכאון. אף אחד לא ראה את זה, אבל הייתי בטוחה שאני שקופה כלכך... הייתי כמו חברת גיבוי של החברות הכי טובות שלי... אם אפשר בכלל לקרוא להן ככה. הן איתי כי הן לא רוצות לפגוע בי, זה די ברור...
זה נורמלי? כל אדם בגילי בדיכאון? בוכה? לא מבין איך אנשים שונאים אותו?
בכיתה יש לי רק 'חברות'. כי כאלה שאני במקום האחרון אצלן, אף פעם לא מצוטטות איתי סתם כמו עם בנות אחרות, רק כי הן רוצות לייקים, ואומרות שהן שונאות אותי מאחורי הגב... אני מתפלאת שאני קוראת להן עוד חברות. מה קרה לי? למה כולם מוכרים את עצמם ואת כל החברים שלהם בשביל להיות טיפה יותר מקובלים? אני היחידה פה עם ראש? היחידה שלא פוגעת..? אולי כדאי שאני אתחיל להיות סנובית וללקק למקובלות ואז יאהבו אותי יותר? אני ממש שונאת שעושים את זה אבל...
לפעמים שאני חושבת על חברה טובה... אני חושבת בכיוון של ד*** וע**... כי הן הכי נחמדות אליי. הן מקבלות אותי. הן יודעות איך מתנהגים איתי ופחות מרגישים שאני עדיפות שנייה או שלישית אצלן.... מוזר לחשוב שדווקא הן, הבנות שהכי טובות בכיתה, דווקא הן הכי בשוליים. ודווקא הילדה שכולם אומרים שהיא נחמדה... אף אחד לא יודע איך הילדה הזאת מרכלת עליו... איך היא שונאת אותו... והיא אומרת את כל זה לי, כי היא מכירה אותי ויודעת שאני לא אוכל להגיד כלום. אני כמו דג בדברים האלה. נחמדה... כן, בטח. היא מנצלת בנות אחרות ואף פעם לא לצד החברות שלה... היא נגררת והיא פשוט מגעילה אותי. וכל פעם שאני חושבת על זה... אני בוכה. כי החיים שלי נהרסו. בכיתה ג', הייתי על הפסגה, ואז בכיתה ו', נפלתי. חזק. אפילו לאמא שלי אין זמן בשבילי. לא מרצון רע... קשה לה. בלי אבא.. והנה, אני בוכה שוב. אני מתגעגעת לאבא הישן, שכנראה לא יחזור. עכשיו זה האבא החדש. שיהיה חצי יום במיטה ושלא יתן לי לנוח. שאני אצטרך לעבוד קשה כדי למלא את המקום שלו, ואז... לאמא אין זמן לשמוע עליי ועל הבעיות שלי. מה אני עושה במצב הזה?