קודם כל שלום,
אני אציג את עצמי בתור אנונימית לבנתיים עד שאוכל להרשות לעצמי להחשף. מי אני? תולעת ספרים, אוהבת סרטים ושינה, טיפה מקובעת אבל אני מאמינה שזה יעבור עם הזמן. פתחתי את הבלוג כדי לכתוב את הסיפורים שלי כדי שאוכל להשתפר וגם כדי שאחרים יוכלו להנות ממה שאני מציעה.
מקווה שתאהבו את הסיפור הראשון.
_
פרק ראשון-
יום שטוף שמש פתח את הבוקר,ואיך אני יודעת? כי התעוררת מהסינוור הקשה של השמש דרך התריסים האפורים של החלון מול המיטה שלי.אני חושבת שהוא יהיה די זוועתי כמו שאר ימי הקיץ שיגיעו בהמשך. כמה שאני לא אוהבת את הקיץ, חוץ מהעובדה שמותר ללבוש מכנסיים קצרים וגופיות מה שמציל אותי משלוליות בבית השחי ובכלל להגיע עד למקום מסויים כאילו טבלתי במקלחת של זיעה. בכל מקרה, התעוררתי ליום הראשון אחרי סיום הלימודים. כמה מרגש יכול להיות סיום לימודים? שנה אחרונה לתיכון! מי היה מאמין שזה יעבור כל כך מהר. אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א' כאילו זה היה אתמול. ילדה בסרבל ג'ינס דהוי עם נעלי סירה בצבע לבן,חדשות מהקופסא על כפות רגליים קטנות וצמות קלועות בצורה די מרושלת בשיער. המראה הכי מכוער שיכול להיות אבל זה לא שינה הרבה בגלל ההמולה של כל הילדים המתרגשים לעלות לכיתה אלף שעופפה גם אותי ולכן אפילו לא שיערתי שבית הספר לא יהיה כיף, הרי כל כך הרבה ילדים חדשים, מחברות של מיני מאוס שאמא רצה במיוחד לקנות ועפרונות 'קסם' שהיו אז השיא של בנות בגיל שש- שבע. נכנסתי לכיתה ומתיישבת בכיסא הראשון שנקלט במבטי. רצה עם התיק החום שנתלה על שתי כתפיים קטנות ומתופף על הגב בכל תזוזה קטנה של הגוף. התיישבתי מאושרת שהצלחתי למצוא מקום טוב, לא קרוב מיד ללוח אבל גם לא רחוק ככה שלא אוכל לראות. לפתע, שמעתי תזוזה של כיסא נגרר לאחור, סובבתי את ראשי במהירות ולידי התיישבה ילדה, בערך באותו הגובה שלי בעלת קוקו גבוה ומשוך לאחור, עיינים גדולות וטובעניות וחיוך ענקי שמחסה את כל הפנים "אני נועה, איך קוראים לך?" הבטתי עליה, הייתי ההפך הגמור ממנה, אני חיוורת והיא שזופה, בעלת עיניים קטנות ונמשים שמחסים רק פס מתחת לעיניים והיא בעלת לחיים סמוקות ועגלגלות וחיוך שקרן והבליט את האישיות שלה ואני שבקושי חייכתי עיקמתי את שפתיי ולחשתי "היי נועה, אני שי-לי" והדגשתי את האי חיבור בין שתי המילים. היא ציחקקה והתחילה לספר על עצמה ' כל כך מלאת מרץ' חשבתי לעצמי אז, לא ידעתי שהיא הולכת להיות חלק בלתי ניתן להפרדה מחיי. החברה הכי טובה שלי. המשכתי לתהות על נוסטלגיות מכל השנים שהיינו חברות אחת של השנייה. זה היה לי די מוזר שהיא ממשיכה להיות חברה טובה שלי, הרי כל כך הרבה אנשים נמצאים בחברתה ובכל זאת, כל פעם אני מוצאת את עצמי איתה, מחובקת וצוחקת וגם ברגעים הפחות טובים, היא לרגע לא עזבה אותי או נטשה אותי, מן אובססיה כלפי שאעלם. קמתי מהמיטה מתקדמת לכיוון המראה בחדר. מראה בצבע שמנת כמו שאר החדר שלי. לא מיוחד, אבל מה שנתן צבע זה כל התמונות שקישטו אותה, שלי ושל נועה כמובן בכל מיני טיולים ומקומות, אצלי בבית ואצלה בבית. אני שפחות אהבתי להצטלם ויותר לצלם הכרחתי את עצמי לעשות זאת למן הזיכרון. אני אדם של נוסטלגיות ולכן נמנעתי מהלתלונן על כך שאני לא יפה. 'הינה תמונה מהטיול שעשינו בצפון בשנה שעברה' תמונה שלי ושל נועה יושבות ליד נהר זורם במים קפואים והמצלמה שתלויה על ענף עץ בצורה עקומה במיוחד ומכוונת על טיימר כדי שנוכל להצטלם שתינו. אנחנו לא מספיקות לשבת והמצלמה מצלמת בזמן שאנחנו מתמקמות. תמונה מתחתיה היא אחרי ששמתי את הטיימר ליותר זמן והיא לא צילמה וכשהתקרבתי היא נזכרה לצלם וככה יצא שרואים את נועה צוחקת מאחורה ואותי עושה פרצוף מבוהל למצלמה. לאחר המון תמונות שיצאו לנו מוזר ומצחיק באותו הזמן הגענו לתמונה הגורלית שנועה מחייכת את החיוך הכל כך נועי שלה ומשלבת איתי ידיים בכירבול שכזה ואני מביטה במצלמה מנסה להביע רגש כלשהו אבל רק מבט מגוחך נשאר על הפרצוף. העברתי את העיניים שלי למראה, לעצמי. לבושה בבוקסר משובץ וחולצה של הסימפסון גדולה שמכסה כמעט את כל הגוף, השיער שלי הגיע כמעט עד לכתפיים, הקארה שאפיין אותי כמעט ונעלם וחשבתי כבר להשאיר את השיער ככה שיגדל. השקיות מתחת לעיניים נעלמו, כאילו הפנים ידעו שהגיע הקיץ ואין למה להיות עייפים. הרגשתי די טוב למען האמת והרשתי לעצמי לחייך קצת ולעשות פרצופים למראה. צילצול של הודעה מלווה ברטט הגיח מהפלאפון שנח על השידה ליד המיטה. גררתי את רגלי באיטיות מגלה על המסך את האותיות השחורות 'נועה- אהבתי חיי הניצחית', פתחתי את ההודעה בלחיצת כפתור והבטתי במסך 'בוקר טוב קושקוש היקרה, עוד חמש דקות אצלך, באה להפרד כמו שצריך! צפי להפתעה ממני(;' איך שכחתי! היום אני נוסעת לסבתא שלי למושב נידח בצפון. הפרצוף שלי מיד שינה את הבעתו למירמור ' כמה זמן לא פגשתי את סבתא' עברה מחשבה בראש והיא נעלמה כאשר שמעתי את הצעקות של אמא מהמטבח "שי-לי! את מוכנה כבר לרדת למטה? עודד יקפיץ אותך לרכבת, למה את מחכה?" 'עודד חזר?' תהייתי לעצמי. עודד, אח שלי הגדול, שונה ממני ודומה להורים, עיניים זהובות וגם ככה שיערו, גבוה וממש אליל בנות, כבר עוד מעט בין עשרים, בצבא כמובן, משרת בגולני ומגיע פעם בשנה. הקשר שלי ושל עודד מוזר. פעם היינו החברים הכי טובים והיום? אולי בגלל הצבא אני פחות מתקשרת איתו או שהוא איתי. ירדתי במהירות במדרגות מגיעה לסלון ורואה את עודד יושב עם תמיר, החבר הכי טוב שלו והבן אדם שנועה דלוקה לו על התחת, הוא ניראה טוב, אבל פחות מעודד, גם הוא מעט שזוף, כי כולם תופסים צבע כשגרים בדרום, אבל תמיר מאופיין בעיניים ירוקות ושיער כהה שנותן לו לוק די אקזוטי, 'איך היא תמיד יודעת שהוא נמצא פה?' נועה תמיד מגיעה במקרה כשתמיר נמצא אצלנו, בזמן האחרון הוא נמצא פחות ופחות בגלל שעודד לא נמצא בבית. הם הביטו בי ועודד זרק " מה קורה ציפלונה, היום את נוסעת לסבתא?" הוא חייך במן לגלוג ותמיר צחקק יחד איתו "אני שמחה שזה משעשע אותך" עניתי "אבל אני הולכת להנות בזמן שאתה קורע את התחת בצבא" עניתי בעוקצניות והוא שינה את מבטו למעט עצבני "די שי-לי, מספיק לעודד קשה, אז אל תתגרי בו" שמעתי את אמא צועקת מהמטבח וגילגלתי את עיניי, הוא העלה את חיוכו שוב ושאל "אז מתי יוצאים?" "כשנועה תגיע להיפרד וכשאני אתלבש, אז נוכל לצאת" "דווקא מתאים לך ככה מרושל, אני לא רואה משהו שונה" עקץ גם הוא "תשתוק" סיננתי ועליתי לחדר להתלבש. אחרי חמש דקות הצלצול בדלת לא איחר להגיע וירדתי כשאני לבושה ומוכנה פתחתי את הדלת לנועה. "קושקוש שלי, אני אתגעגע!" צעקה בדרמטיות ועטפה אותי בחיבוק. הקיץ הראשון שאני ונועה לא נהיה ביחד. היא תשאר פה, קרוב לבאר שבע ואני אהיה אי שם בצפון במקום לא ידוע. היא הציצה לסלון וקלטה שתמיר נמצא, "איך לא אמרת לי שהוא פה?!" לחשה לי לאוזן ואני רק צחקתי "משהו מצחיק?! לא התלבשתי כמו שצריך!" אמרה ברוגז. היא עקפה אותי ונכנסה פנימה לבית "בבקשה, תכנסי" אמרתי בציניות "היי עודד, היי תמיר.." חייכה בתמימות וכשאמא שמעה את קולה של נועה צצה לפתע מהמטבח "נועוש! כמה טוב שבאת, את כאן להפרד משי-לי?" "ברור רינה! הילדה שלך היא כמו אחות בדם בשבילי וזה הקיץ הראשון שנבלה אחת בלעדי השניה" אמרה והשפילה את מבטה, הכל כמובן, בדרמטיות. נועה ידועה בתור דרמה קווין אמיתית. "אל תדאגי נועה מתוקה, היא תחזור מהר מאוד" "נקווה שלא" זרק עודד ואני רק תקעתי בו מבט של סכינים. נועה הסתובבה אלי והביאה לי קופסא בגודל בינוני בצבע ורוד פוקסיה ועיתורים של פפיונים ורדרדים בהירים "תפתחי את זה רק כשתגיעי!" "לא היית צריכה" אמרתי "ברור שכן, תבטיחי אבל!" דרשה ואני כמובן הנהנתי וחיבקתי אותה בחוזקה " אני אתגעגע לשטויות שלך נועוש" "גם אני אליך קושקוש, אליך ואל המצלמה שלך" 'אוי המצלמה!" צעקתי בראש ורצתי לחדר בתקווה לא לשכוח את הדבר החשוב לי מכל. ירדתי במהירות וכיוונתי את המצלמה אלי ואל נועה. "זאת תמונה למזכרת!" צחקקתי ורק קול הפלאש נשמע ברקע.
הכותבת..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
