unwritten

חשבתי על לאשפז את עצמי, על להיכנס לבית משוגעים, לבית חולים לחוליי נפש.

רצון אדיר לעשות את זה התחולל בתוך גופי, מן סערה כזאת שהרגשתי בתוך גופי שהרבה זמן לא הרגשתי.. תחשבו על זה, זה המקום האדאלי להיות מי שאני, לעשות מה שאני רוצה, להרגיש מה שאני רוצה ללא גבולות וללא רסן.. הרי למי איכפת, אני משוגעת וזה מה שאני רוצה לעשות, מי יכול לעצור אותי. החיים האלה פשוט לא קורצים לי יותר, אני מרגישה לא שייכת לכאן, אני מרגישה שכולם קרצו מאותו החומר ואני לא.

פעם חשבתי שהאהבה מחייה אותי.. היום אני חושבת שאולי היא הרגה אותי.. האהבה המטורפת הזאת שהרגשתי כשהבטתי בו, כשהייתי מפנטזת עליו וחולמת עליו, האהבה אליו הייתה הדבר העוצמתי ביותר שזכיתי להרגיש. הרצון להיות איתו, להרגיש אותו, להתחתן איתו, להקים איתו משפחה ולחיות איתו לנצח, הרצון הזה היה הרצון העז ביותר שחשתי. האהבה הזאת גרמה לי לתהות לפעמיים, האם כולם מרגישים את זה, או אולי זאת רק אני. האהבה אליו גרמה לי להבין שיש בי רגש ענק ורצון לתת ולאהוב וכולו מוקדש כלפיו.

אני גם יודעת לשנוא, לפעמיים השנאה באה בפעם אחת, במהירות, בשבריר שניה.. אני שונאת מכל ליבי, מכל נשמתי.. אני שונאת כמו שצריך לשנוא. לפעמיים אני שונאת את החברות שלי ואת הסביבה שלי למן שבריר שנייה שעובר ואז מתחלף לאדישות כלפיהם.. אבל יותר מכל יש בתוכי שנאה ענקית כלפיי עצמי, כלפי מי שאני, השנאה העצמית הזאת גורמת לי להרגיש לא שווה דבר, ריקה, חלולה, ויותר מכל, מוזרה, משוגעת אפילו.. שונה מכולם, בעולם אחר שרק אני יכולה לראות, ועיוורת למה שכל השאר רואים. אני מרגישה לא שייכת לכאן ומרגישה שאסור לי לכתוב את כל זה, אבל למי איכפת.. אני מרגישה נורא שפויה, נורא שפויה מבחוץ. אני תלמידה טובה, ילדה צנועה ושקטה, החיים שלי הם החיים הרגילים והנורמלים של כל אחת מהחברות שלי. אבל בפנים, בפנים אני צורחת, בפנים אני רוצה לקרוע מעצמי את העור ולצאת החוצה, לברוח מהעולם הזה.. מהעולם המשעמם והמיותר הזה.. הכל מרגיש לי חסר תועלת, חסר משמעות, וכן אני יודעת.. כל רופא שיקרא את מה שאני כותבת יגיד לי שאלה התסמינים של הדכאון. אבל פאק איט, הדיכאון הזה, זוהי מחלה, או שאולי זאת זווית ראיה אחרת של אנשים ששונים אבל מסוגלים לתפוס את העולם בצורה אחרת, בצורה פסיבית יותר, אבל הפיסביות היא לא התפיסה המציאותית לפעמיים? אני מרגישה שאני כותבת פה ומאשרת את מה שהמדע יגיד אח"כ על הדיכאון. וזה מתסכל אותי אני לא אשקר, זה מכניס אותי לאותו המעגל של המשוגעים והחולי דיכאון. בזמן שאני מחפשת את עצמי, להבין את מי שאני באמת ולא להבין את המחלה הכללית.. הרי כל אדם והעולם שלו, כל אדם והראייה שלו, כל אחד והכאב שלו, העבר שלו, והנפש הזועקת שלו. בכל אחד יש איזה יצור בתוך עצמו שרוצה לפרוץ החוצה, להיות מי שהוא באמת. מי שהוא נועד להיות.. כולנו לבושים במן מסכה כוללת, כולנו אותו הדבר. אז אני שואלת את עצמי, זה כל כך נורא לבקש להיות מיוחדת? או יותר מזה.. זה כל כך נורא, להיות מי שאני, מה שאני רוצה להיות, לחיות על פי איך שאני רוצה לחיות, להרגיש מה שאני רוצה להרגיש, אבל באמת, בלי לרצות אף אחד, אפילו לא את עצמי.. זה נורא לבקש להיות משוגעת בעולם שלי, אם זוהי השפייות האידאלית שלי. זה נורא לבקש להיות במוסד שבו יתנו לי להרגיש ולחייות על פי איך שאני רוצה לחיות? אולי אני טועה. אולי באמת אני רואה את העולם בצורה דכאונית, עצובה, ואולי אני פשוט אסתום אקח את הכדורים ואראה את הכל בצורה טובה יותר.. פשוט לי זה נראה קצת מגוחך כל חוקיי היקום האלה, החוקים האלה שנכפו עלינו, החיים האלה נכפו עלי. כמה זה נורא ממני לבקש לא לחיות ככה.. לי זה נראה מגוחך לחיות בשביל לרצות את מי שליידך, שהרי גם הוא מת להשתחרר. בכל אחד מאיתנו יש את השדון שבו שמת לצאת החוצה, להיות מי שהוא באמת, לחיות על פי מה שהוא אוהב באמת, וכל אחד מאתינו מסתיר את זה, מחביא את השדון הזה.. כי למדנו שבחיינו יש גבולות, קווים שאסור לחצות, שפיות, דמיון בין כולם ובכלל חיים שמסגרו עבורינו. אז אולי אני באמת קצת נדפקתי ואולי כולם נדפקו ואני השפוייה.. אבל לי, לי זה נראה כל כך שפויי להיות מי שאני באמת, לתת לעצמי לצאת החוצה, לצרוך לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ, ולחיות.

לחיות את החיים שאני בוחרת לעצמי, ולא את החיים שנכפו עליי.