שוב, ריח של בחירות באוויר. בכל 4 שנים לפחות הוא חוזר, מנסה לתפוס כמה שיותר משטח המדינה שלנו. ריח מרוכז - חלקו מתקתק מידי, חלקו מסריח, חלקו מעופש ומיושן, חלקו כבד, רובו מלא בריק. ורק מעט מאוד ממנו רענן, טרי, בריא. רק מעט ממנו אנחנו רוצים בכלל לנשום, רק מעט אנחנו באמת רוצים שיכנס לתוך תוכנו. אבל זהו ריח של בחירות, זה מה שיש, ואותו אנחנו נושמים, נושפים, ושוב נושמים.
בחירות הן קצת יום כיפור, שבו אנחנו קצת משחקים את הנידונים, וקצת מנסים לשחק את אלוהים. אנחנו רוצים להחליט על החיים של עצמנו - לא זאת היתה הסיבה שהתאגדנו בדמוקרטיה מלכתחילה? - אבל אנחנו לא באמת אלוהים. לא אלוהי העולם, ולא אלוהי המשפט, לא אלוהי הדמוקרטיה ואפילו לא אלוהי המדינה של עצמנו. אנחנו נידונים. נידונים במשחק שבו אנשים אחרים מתקרבים יותר מאיתנו לשחק את אלוהים, ואחרי שאנחנו בוחרים אותם, הם בוחרים בשבילנו, הם מחליטים על החיים של עצמנו - והופכים לאלוהי המדינה ואלוהי הדמוקרטיה ואלוהי המשפט. מזל שלתפוס את תפקיד אלוהי העולם, הם עדיין לא מצליחים.
במחשבה לאחור, דווקא הבחירות של 2006 הן שנחרטו בזכרוני. הסתכלתי סביב, ומה שהכי הפריע לי סביב אותם הימים, דווקא לא היה הריח, ודווקא לא היה אלוהים. מה שהפריע לי באותן הבחירות היו דווקא אנחנו, אנשים, אזרחים, נידונים. חשתי כל כך הרבה אדישות, קור, שוויון נפש - כן, ביום הכיפורים של הדמוקרטיה. רציתי לנער אותנו, ולשים לנו פתק בידיים - פתק כלשהו - ולצעוק, תעשו משהו, אנחנו יכולים להפסיד, אתם לא רואים שאנחנו יכולים להפסיד?!
והזמן עבר, עוד בחירות באו והלכו, והגענו עד הלום. ודווקא היום, אני לא מרגישה אדישות. מבחירות ההווה, כמעט כל מה שנכנס לתוכי זה הריח. לא עוד אדישות, לא עוד קור, לא עוד שוויון נפש. אנחנו נידונים שמרגישים שיש לנו דין, שיש לנו גורל, ושהוא ישפיע עלינו. קול קורא גדול גרם למעמד הביניים לעמוד על רגליו; במחנה הסוציאלים התחוללה סערה; המפד"לניקים השילו מעליהם את העור הישן ולבשו עור חדש, גמיש יותר, מתאים יותר; נדמה שגם במחנה הליברליזם והחופש, גיבשו גרעיניות יותר חזקה ונלחמים בשיניים על הדגל שלהם. ונדמה שהפעם באנו מוכנים ליום כיפור, הפעם אנחנו באמת מתכוונים להתחלה חדשה.
אכפת לנו, לנידונים. מה חבל הוא שגם הפעם, ככל הנראה, לא נשחק את אלוהים. בעיניים שלנו, לעיתים, הדמוקרטיה נדמית כאור גדול ויפה - על זה גדלנו, בכך אנחנו באמת מאמינים. רק שבקורס על דיני חוקה, כשלומדים על מהי ההצדקה לדמוקרטיה, מגלים שהיא פשוטה וקצת אפורה - דמוקרטיה היא בסך הכל הרע במיעוטו. הנה. ומחר, אני אלך, ובידיים שלי אני אשים פתק - לא, לא פתק לבן - אבל הוא פתק כלשהו. והוא רק כלשהו, לא כי אני לא בוחרת בו במודע, ולא כי אין לי רצון נואש לעצב משהו, אלא פשוט מכיוון שהוא הרע במיעוטו. והנה, הלך וכבה לו האור הגדול - כל מה שנשאר לנו זה אולי אור אפור.
אכפת לנו, לנידונים. אנחנו לא רוצים להיות נידונים בקלפי, אנחנו רוצים להיות אלוהים. אנחנו רוצים לעצב לפחות את המדינה שלנו, ושהיא לא תאבד צורה אחרי שלושה רגעים של דום. אנחנו רוצים משהו טוב יותר, קצת יותר איכותי, קצת יותר רענן, טרי, בריא. קצת יותר נכון, קצת יותר אמיתי, קצת יותר שלנו וקצת יותר ממלא.
אבל מה שיש זה אותו ריח מרוכז, והוא לא מבשר טובות, לפחות לא בסיבוב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
