רגע אחרי תחילת הספירה של הקולות, יצאתי מYNET, יצאתי מוואלה, התנתקתי מהפייסבוק, הודעתי בווטסאפ שזהו זה, והלכתי לישון לכמה שעות. זריקת הספקולציות גבוה באוויר עושה לי רע, ובימים כמו אתמול אני יודעת שלא תהיה לי עיר מקלט אחרת מהחדר שלי כשהוא אטום לחלוטין.
כמו במשחק כדורסל צמוד, כשיש שתיים-שלוש נקודות הפרש, כשהמתח ממסמר את הצופים לכורסא, כשהלב מתחיל להתפלל לנס ז'לגיריס נוסף, אני מעדיפה לרדת למטה, להכין לעצמי כוס קפה, ולתת למתח הזה לעבור מעלי. לא באמת אכפת לי מכדורסל, אני רק רוצה לדעת מה היתה התוצאה, על איזה מספר התייצבה המציאות לבסוף.
כשהתעוררתי באחת בלילה, הסטטוסים בפייסבוק כבר העידו על כך שאנשים פרשו משם סוף סוף, ואפשר לצאת החוצה, ולהתחיל לעכל את המציאות כפי שהיא באמת.
הייתי צריכה כמה שעות כדי לעכל את המצב החדש של המדינה שלנו. כמה שעות כדי לנער את נקודת המבט שלי על כל הפוליטיקה במדינה הקטנה שלנו, ולהסתכל עליה בעיניים חדשות. ורק אז לנסות להבין מה המערבולת שבתוכי לוחשת, ולהבחין מהם הרגשות שאני באמת מרגישה. הפעם, העצירה בנקודת המתח עבדה לטובת השפיות שלי.
הממ, יאיר לפיד, מה? זה הפתיע אותי, זה הפתיע את כולנו, עקף אותנו בסיבוב בשניה שמיצמצנו. אבל מה זה אומר? כלומר, עד היום לא הקדשתי מחשבה למה זה יאמר, פשוט כי אף אחד לא חשב שזה יאמר יותר מידי. והירידה של הליכוד, שכולנו צפינו אותה, רק שלא האמנתי שהיא תהיה באמת כל כך תלולה - מה זה אומר? התפרקות של קדימה מ-28 מנדטים ל-2, אולי ל-0. צמיחה של הבית היהודי, אבל קצת יותר מתונה, וממול צמיחה של מרץ, ומפלגת עבודה לא כל כך גדולה כמו שהיה נדמה אתמול בבוקר - מה זה אומר? 50-50 - בעצם, 60-60 - מה לעזאזל כל זה אומר?!
לפני הבחירות, הכנתי את עצמי לאבל גדול או לשמחה גדולה. אבל מצב הביניים המוזר הזה משאיר אותי באמצע - במן סימן שאלה גדול. אבל בעצם, המציאות אחרי הבחירות, נראית לי יפה יותר מלפניה. אני לא מאמינה במפלגה שלוקחת שליש מהמקומות בכנסת כמו שהליכוד רצו, והעובדה שקדימה צנחו לאחור, מאזנת לי חזרה את התמונה הפוליטית. מפלגות גדולות זה נוח יותר, וכנראה הגיוני ופשוט יותר לנהל איתן מדינה, בטח כשאתה ביבי, אבל זה לעולם לא יעבוד במדינה כמו שלנו. יותר מידי שוני, יותר מידי פערים, הרבה יותר מידי בלאגן - זה הכיעור שלנו, זה היופי שלנו, זה אנחנו.
התוצאה של אתמול נראית לי כחגיגה לדמוקרטיה. ייצוג הגיוני, סביר, מאוזן פחות או יותר. ו'יש עתיד' גדולה. למען הגילוי הנאות, לא הצבעתי לזוכים הגדולים והמפתיעים של בחירות 2013, וגם לא היו לי הרבה מילים טובות לומר עליהם, לא ידעתי אם לקחת אותם ברצינות. אבל ביממה האחרונה, כשניסיתי לחשוב על סוד הקסם שלהם, מצאתי בהם לא מעט חן ולא מעט יופי, אפילו שלא הייתי מצביעה להם אם היו היום בחירות חוזרות. סוף סוף מפלגת מרכז היא לא קדימה, אלא מפלגת מרכז אמיתית. מפלגה שהיא קצת בימין וקצת בשמאל, ומתעסקת הרבה בנושאים נוספים שאכפת לנו מהם. לא רק אירן, ולא רק הסדר מדיני או פינוי התנחלויות. קצת לדבר על הכסף שלנו - שנוכל להחליט איך להרוויח אותו בכבוד, ואיך לא לטבוע ולא לרמוס במירוץ. קצת לדבר על שוויון, קצת לדבר על שילוב, קצת לדבר על חינוך.
כמובן, הקרב רק התחיל. בהרכבת הממשלה עוד יעופו הרבה ניצוצות, וכן - אני מכינה את עצמי לאבל גדול או לשמחה גדולה. אבל היום, טווח הקולות של הכנסת ה-19 נראה לי כיושב על טווח הסבירות. קשת הגיונית של שוני, קשת מייצגת של שוני. ומנקודת המבט של היום, נראה שיש עתיד גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
