בצילום תקריב

עכשיו התחלתי צפייה שנייה בסידרה (שהיא בעצם סרט בהמשכים) המדוברת, יש לי יותר אפשרות להעריך אותה כראוי כאשר אני מבינה ישר על ההתחלה מה קורה.

אפשר לעצור בכל רגע וכל תמונה היא ראוייה להדפסה עד כדי כך הכל מצולם יפה.

תמונה לקוחה מכאן.

ישנה חלוקה בין עלילה לבין יצירת אומנות, 'אחוזת דאונטון'' היא כנראה יצירה שהיא יצירת אומנות כי יש בה הרבה יותר מרק עלילה שהיתה מספיקה לסרט קצר מעניין.

מה שחשוב - שכל אדם לא משנה לגבי מיקומו בעולם יוכל למצוא משהו אשר יתחבר אליו. על פניו מדובר בהיסטוריה; במשפחה על רקע אירועים חשובים כגון מלחמת העולם ה1, טביעת הטיטאניק. מתחת לפני השטח מדובר בסיפור שכולל בתוכו אהבה ובגידה, דמויות מרובות כאשר אין טובים ורעים מוחלטים ובכל דמות ישנו משהו שניתן להזדהות איתה.

והכי חשוב - הערך שיש לגאווה ולמילה כבוד. מילים אשר בימינו כאילו שכחנו מה משעותן האמיתית, מילים ש"התיישנו".

לא מדובר בגאווה מ'גאווה ודיעה קדומה' , גאווה אשר במובן שלה הינה שלילית. מדובר בגאווה אשר גורמת לאדם ללכת זקוף ולסביבה לכבד אותו.

אנשים אינם הולכם זקופים, יותר ויותר יוצא לי ללכת בעצמי ולראות כך אחרים אשר הולכים בגב כפוף. אשר אינם גאים בקומתם ובמי שהם אולי יש לנו מה ללמוד מסידרה כזאת.

שלא נדבר על הנופים המהפנטים, התלבושות היפות שמתאימות לרוח התקופה ומתאימות בול למה שעובר על הדמויות, כתוביות הפתיחה על רקע מוזיקה קצבית שמכינות אותך לקראת עלילה רבת רבדים אשר כמו 'מטריושקה' (בובה רוסית) כוללת בתוכה עוד ועוד הנחשף במהלך הזמן.

כאן מומלץ לשים לב לשחקן המגלם את דמותו של בייטס - הדמות שלא הותירה אף אחד בעין יבשה.

התייחסות קצרצרה לעונה ה2- כמו רבים גם הייתי מאוכזבת במעט; היעדר דמויות אהובות עלילה שבמקצת התחילה כבר להיות נוסחתית ומאוד מבלבלת. עדיין מומלץ לא לינטוש את הסידרה דוגמא טובה לכך היא היחס בין ה"בעלים" למשרתים ולאיך שמשהו קיצוני כמו מלחמה משנה אותו.

אני לא רוצה להוסיף ספויילרים על הנאמר, רק מבקשת לתת צ'אנס לסידרה שהיא באמת חכמה אשר מוקירה ערכים אמיתיים ונותנת הרבה כבוד לבריטים.