זה התחיל בבוקר שדוד שלי אמר לי ולאמא שיש היום הפגנה גדולה נגד ישראל, אז דיברנו רק באנגלית.
השמש זרחה בחוץ, אבל היה קר, מאוד קר, -6 מעלות כי אנחנו בכל זאת בשבדיה.
הטיול שלנו בשבדיה היה מהנה עד עכשיו, אבל הוא התמקד רק בי, עשינו הרבה קניות בעיקר,
והיום הזה היה אמור להיות בשביל אמא, ומה שאמא הכי אוהבת בנסיעות לחול הוא מוזיאונים.
החלטנו לשלב בינהם, הפשרה היתה: "מוזיאון העיצוב של גיטבורג".
וכך אני ואמא מסתובבות בקור ומדברות באנגלית ומחפשות את המוזיאון.
התקשנו למצוא אותו למרות שהוא היה מעבר לפינה.
בסוף מצאנו אותו. האישה בכניסה היתה נחמדה מאוד , היא הסבירה לנו איך להגיע גם לשאר המוזיאונים.
בסוף ההסבר שלה היא שאלה ברכות מאיפה אנחנו, אמא התעלמה, כאילו היא בכלל לא שמעה את השאלה הרכה של האישה.
וכך התחיל הסיור במוזיאון. המוזיאון היה יפה, אבל הוא היה מאוד מבולגן, הסגנון היה מאוד צעקני, אני ואמא לא התלהבנו במיוחד.
התקדמנו באטיות לעבר האולם הגדול, בכניסה היתה שורה של שמלות מאוד מסוגננות, אהבתי אותם
אבל אמא לא מיהרה להתלהב. זה היה ההחלק היחידי שאהבתי במוזיאון, זה היה החלק היחידי שאהבתי בכל היום הזה.
אחרי האולם עברנו דרך מנהרה שחורה שהובילה לחדר צבעוני. ושם, שם זה היה,
הלכנו באיטיות לעבר החדר שראשינו למעלה, מול עינינו נישא צצלב קרס ענק שכיסה את כל הקיר של החדר,
ראיתי אותו אבל לא יחסתי עליו הרבה חשיבות, המשכתי להיסתכל על המוצגים, אבל יכולתי לראות את הפנים של אמא.
אמא היתה בשוק. "זה לא לעניין" אמרתי רק כדי להעיר אותה, אבל עוד לפני ששמתי לב היא משכה אותי לכיוון היציאה,
עוד לפני ששמתי לב מה קורה כבר היינו במעלית. המעלית היתה קטנה וישנה ונשמעה בה דממה מביכה.
הגענו לכניסה לאישה הנחמדה, אמא אמרה לי ללכת להביא את המעילים מהלוקר שלנו ואז היא פנתה לאישה
"את יכולה להסביר לי למה בשם האלוהים צלם קרס מופיע במוזיאון לעיצוב?" האישה הנחמדה לא נראתה מופתעת כאילו היא מתורגלת למצבים גאלה,
"התצוגה היא על רוע בעולם, עם לא נתמודד עם הרוע לא נוכל לעבור אותו" ענתה האישה עם ביטחון מלא.
"בשבילי זה לא סתם רוע ואני לא יכולה לעבור אותו, הסמל הזה הוא הוכחה קיימת לכל הסבל שאמא ואבא שלי עברו כל המשפחה שהם איבדו,
את יודעת שגם לאמא שלי וגם לאבא שלי לא נשארה משפחה?! ואתם מרשים לעצמכם לתלות את זה בשיביל "לעבור את הרוע?"
אמרה אמא עם דמעות בעיינים. (אף פעם לא ראיתי את אמא שלי במצב כזה, ראיתי אותה הרבה פעמים כועסת, יותר מדי פעמים אבל הפעם זה היה שונה הפעם היא היתה פגועה). "אני מבינה" אמרה האישה הנחמדה אם תרצי אוכל להביא לך את הפרטים של האישה שעיצבה גדי שתוכלי להתלונן"
בשלב הזה האישה הנחמדה כבר לא נראתה כל כך נינוחה, יכולתי לראות שהיא לא מרגישה בנוח.
"לא תודה אני לא ארצה ליצור קשר עם בנאדם שמאמין בדברים כל כך נוראים" אמרה אמא ויצאה, ואני אחריה.
מרוב כל הסיפור שחכתי כמה קר בחוץ, פתאום הקור והשלג הזכירו לי את היהודים בשואה.
אחרי שהתרגלתי לקור שאלתי את אמא ברכות "את כועסת?" "בוואדי" היא ענתה בכעס.
היה לי קר באוזנים כי שחכתי את הכובע שלי במוזיאון, ראיתי שאמא עצבנית גם ככה אז לא אמרתי כלום, אבל היא שמה לב
"איפה הכובע שלך?" היא שאלה בעצבנות קצת יותר מתונה,
"שכתי אותו במוזיאון... אבל לא נורא... זה לא כל כך חשוב"
"מה לא חשוב?! אני שילמתי עליו כסף"
"לא... לא קנית אותו, טאיילי הביאה לי אותו... במיילא לא אהבתי אותו"
שיקרתי אהבתי אותו מאוד אבל ראיתי כמה היא עצבנית ניסיתי לרכך את המצב.
ואז חזרה השתיקה המביכה ונמשכה ככה עד סוף היום...
כינוי:
alice the one from wonderland
בבלוג זה
בכל הבלוגים
