wonderland

היום בבית ספר עשו לנו הרצאה על הפרעות אכילה.

הייתי בטוחה שזאת תהיה עוד אחת מההרצאות האלה על אנורקסיה,

אבל זה היה הפוך. מישהי רקדה שם, היא היתה רקדנית.

ראיתי אותה רוקדת ומדברת ואפילו קצת בוכה והבנתי כמה דמיון יש ביני לבינה.

ניגשתי עליה אחרי ההרצאה (כולם כבר מיהרו לצאת ולא הביעו שום רגש במהלך ההרצאה,

זה קצת עיצבו אותי, בשבילי זה היה נורא)

דיברתי עליה, הסברתי לה כמה אנחנו דומות, כמה השראה היא מביאה לי. 

היא בכתה וגם אני, בכינו ביחד. 

ואני יצאתי שמחה, 

שמחה שגיליתי שישי לי הפרעה,

עכשיו גיליתי,

עכשיו גילתי שיש עוד המון נשים כמוני,

עכשיו גיליתי למה כל כך קשה לי להראות כמו כולן,

יפות, ורזות, מחוטבות, ורזות, מסודרות, ורזות. 

גיליתי, 

זה לא באשמתי, זאת הפרעה, זה עובר בתורשה 

זה מה שיש לאמא, בגלל זה היא כל כך שמנה. 

ניסיתי להסביר לאמא: עמדתי לידה ובכינו ביחד, זה היה מרגש

״ממה יש לך לבכות?״ ענתה אמא בזילזול.

אז אני לא בוכה יותר אני פשוט מודה שיש לי הפרעה,

זה לא כזה טוב אבל זה גם לא עד כדי כך רע

אני פשוט צריכה להשלים עם העובדה שישי לי הפרעה .