wonderland

בשבילכן "הגבעה" היא שכונה קטנה ועלובה שישי בה הרבה "בנים פוטנצילים" בשבילכן, 

בשבילי "הגבעה" זה הבית שלי, אני גרה שם מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מכירה את "הבנים הפוטנצים" שלכן

מאז שידעתי ללכת, וגם את ההורים והמשפחות של רובן.

גיליתם את "הגבעה" לפני כמה חודשים, ומאז כל מה שאתן מתעסקות בו זה "הגבעה". ואני כבר לא מדברת על הבנים.

אתן כל הזמן שם, ואם אתן לא שם, אתן בעיר. "ומי בא לעיר?" "כל הגבעה" ומה איתי? זוכרות אותי? זוכרות שאני גרה כאן ליד?

זוכרות שאף פעם לא הייתן אצלי? כי "הגבעה זה חור. ועכשיו? כשיש בנים בגבעה, אתן רצות כמו מסכנות, פתאום הגבעה היא כבר לא חור.

ואת? את גרמת לי לכעוס, את אפילו לא מתארת לעצמך כמה, אף פעם לא הייתי אצלי, את מכירה אותי שנתיים ואף פעם לא היית אצלי,

ואז אני מגלה שהיית כאן, ממש מתחת לבית שלי ואפילו לא ,התקשרת, וזה עוד ההתחלה, אחרי זה את שולחת לי את ההודעה הכי חצופה שבנאדם במצב שלך יכול לשלוח: "זה יפה שאני כל היום ב"גבעה" ואפילו לא אמרת לי שלום?" כשקראתי את ההודעה הזאת התמלא בי כעס. 

ההודעה הזאת גורמת לי להיות עצבנית עד עכשיו. בדרך כלל אני לא טובה בלענות משפטים שנונים לאנשים. 

"זה יפה להיות יום שלם בגבעה ואפילו לא להגיד לי?" עניתי לך ואני קצת מצטערת שלא כתבתי לך הודעה ארוכה ועוקצנית,

משהו על העובדה שיש עוד דרכים לצאת על ידי חובה. לא ידעת מה לענות לי, אני דיי בטוחה שאת חושבת שההודעה ששלחתי היתה בקטע קליל ונחמד, אבל היא כרוכה בכעס טהור.

ואת? את החברה הכי טובה שאני יכולה לבקש, אבל אני כבר לא יכולה לספור את מספר הפעמים שהזמנתי אותך לישון אצלי, ואז כשאת קצת עייפה מדי ואין לך איפה לישון, רק אז את מסכימה לבוא אליי.

ואת? את כאן כל שבוע, וכולן יודעות מזה חוץ ממני, את כאן כל שבוע והפעם היחידה שיזמת איתי שיחה על  זה היתה כששאלת אותי עם אני יכולה להביא לך טרמפ לבית ספר.

ואת? אני יודעת שאת לא הכי רצויה כאן ב"גבעה" אבל אני לא הורסת לך את האשלייה, אני נותנת להרגיש יותר טוב עם עצמך כי אני יודעת שאת צריכה את זה, אני נותנת לך לדרוך עליי ולזרוק לי הערות מתנשאות רק בשביל שתרגישי טוב עם עצמך.

אז זהו, זאת הסיבה שאתן מוציאות אותי מדעתי. אני מתנהגת בקלות לגבי כל העניין הזה, אבל אני מתפוצצת מבפנים.

אם אחת הבנות קוראת את זה, לא התכוונתי להיות כל כך בוטה, אני אוהבת אותכן המון ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן, 

אבל אתן באמת מוציאות אותי מדעתי בקטע הזה,

לפעמים אני מרגישה שגם עם אני יעלם לא תשימו לב.

כבר אין לי על מי לסמוך.

אני כל כך תמימה, כל כך פגיעה, נאיבית בצורה מפחידה

כבר אין לי על מי לסמוך

לפחות יש לי את היומן, ואת הבלוג הזה

עליהם אני יכולה לסמוך

ועליך? יש סיבה שלא סיפרתי לך דברים עד עכשיו,

ידעתי שאני לא יכולה לסמוך עליך,

אכזבת אותי, במיוחד עכשיו כשאני חושבת שאני מתחילה לפתח רגשות כלפיך

ואני מבזבזת את כל האנרגיה שלי בלשמור את הסודות המלוכלכים שלך 

אתה זבל, אתה בוגד, אתה חתיכת שקרן,

אתה אגואיסט, אתה חושב רק על עצמך, אתה טיפש

אתה חסר טקט, ואתה לא יודע לשמור סודות

אבל בכל זאת אני תמיד נשארת לצידך...

אגודלים מוזרים- זאת אני

צחוק מתגלגל- זאת אני

אפצ'י מוזר- זאת אני

שפתיים קטנות מדי (כנראה לא אוכל למצוץ לך)- זאת אני

אף קצת גדול אבל ממש בקטנה- זאת אני

מתאהבת יותר מדי מהר- זאת אני

קיטשית- זאת הכי אני

קראשים על מלא אנשים- שאת אני

שומעת לפעמים מוזיקת פופ- זאת אני

קראש ענק על מפורסם- זאת אני

אכפת לי יותר מדי ממה שחושבים עליי- זאת אני

אובססיה לליקים- זאת אני

אוהבת הומואים (גם הם אותי)- זאת אני

מלאה ברגשות (דיי הורמונלית)- זאת אני

בוכה מלא ואז נהיית שמחה מדי- זאת אני

לא סותמת את הפה- זאת אני

אוהבת רכילות- זאת אני

תמיד חייבת להיות במרכז העניינים- זאת אני

חייה במקביל גם בדמיון- זאת אני

קצת ילדודית- זאת אני

לא מוכנה עדיין לעשות דברים מיניים- זאתת אני

תמימה ממש ונאיבית בטירוף- זאת אני

אוהבת בגדים, איפור ודברים של בנות.. -זאת אני

חושבת על הכל יותר מדי- זאת אני

חייבת שכולם יואהבו אותי- זאת אני

יפה אבל לא יותר מדי- זאת אני

אין לי בטן שטוחה (וגם בחיים לא תהיה)- זאת אני

תחת מוצק מדי- זאת אני

נמוכה מדי (אבל כנראה שלא תשים לב כי אני תמיד על עקבים) זאת אני

בטחון עצמי נמוך- זאת אני

נקשרת לחפצים- זאת אני

אז זאת אני, אין לי דרך להסתיר את זה יותר

זאת אני, ואני לא יכולה להתכחש לזה יותר

זאת אני , ויש לי פגמים, הרבה, אבל בסך הכל אני סבבה.

זאת אני, תתמודד תואהב אותי או לא, אני לא אשתנה.

כמה שאני מנסה להסתיר את זה אין לי בררה 

זאת אני

ימי זיכרון תמיד קרים,

זימי זיכרון תמיד יש רוח, רוח חזקה, אבל שקטה,

כשנשמעת הצפירה היא גוברת

ונושפת לי בשיער,

האוח הזאת היא הנשמות של הנופלים,

הם מסתובבים בין טקסים ומתבוננים,

ובזמן הצפירה הם מסתובבים במעגלים ועושים רוח,

בשביל שנדע שהם שם, בשביל הקור הצורם.

אולי הם נמצאים כאן כל הזמן?

אולי רק כשיש שקט הם מושכים צומת לב?

עצם המחשבה על התיאוריה הזאת גורמת לי לשנוא ימים קרים.

אני היחידה ששמה לב לרוח הצורמת.

אני היחידה שהרוח הקרירה עם נשמות הנופלים מזעזעת אותה.

לזכר הנופלים ביום הזיכרון הבא תשימו לב לרוח, רק תמשימו לב....

אני יודעת שמבחוץ אני לא בוגרת.

אני יודעת שלפעמים אני מתנהגת כמו ילדה קטנה,

אני מאוהבת לגמרי באומן מפורסם וזה ילדותי והלוואי שיכולתי להפסיק.

הצבעים האהובים עליי הם עדיין ורוד וסגול

ואני לא ממהרת ללעשות דברים מיניים.

אז אני לא בודרת לפחות ההתנהגות שלי, 

אבל אני אני מנסה להאמין שהאופי שלי כן,

יש לי את הכלים להיות בוגרת, אז מה הבעיה?

הבעיה שאני מפחדת, אני מפחדת להיות בוגרת,

אני רוצה להישאר ילדה, בלי דאגות

אני לא רוצה להיות בוגרת כי אני מפחדת

זה התחיל בבוקר שדוד שלי אמר לי ולאמא שיש היום הפגנה גדולה נגד ישראל, אז דיברנו רק באנגלית. 

השמש זרחה בחוץ, אבל היה קר, מאוד קר, -6 מעלות כי אנחנו בכל זאת בשבדיה.

הטיול שלנו בשבדיה היה מהנה עד עכשיו, אבל הוא התמקד רק בי, עשינו הרבה קניות בעיקר,

והיום הזה היה אמור להיות בשביל אמא, ומה שאמא הכי אוהבת בנסיעות לחול הוא מוזיאונים.

החלטנו לשלב בינהם, הפשרה היתה: "מוזיאון העיצוב של גיטבורג".

וכך אני ואמא מסתובבות בקור ומדברות באנגלית ומחפשות את המוזיאון. 

התקשנו למצוא אותו למרות שהוא היה מעבר לפינה.

בסוף מצאנו אותו. האישה בכניסה היתה נחמדה מאוד , היא הסבירה לנו איך להגיע גם לשאר המוזיאונים.

בסוף ההסבר שלה היא שאלה ברכות מאיפה אנחנו, אמא התעלמה, כאילו היא בכלל לא שמעה את השאלה הרכה של האישה.

וכך התחיל הסיור במוזיאון. המוזיאון היה יפה, אבל הוא היה מאוד מבולגן, הסגנון היה מאוד צעקני, אני ואמא לא התלהבנו במיוחד.

התקדמנו באטיות לעבר האולם הגדול, בכניסה היתה שורה של שמלות מאוד מסוגננות, אהבתי אותם

אבל אמא לא מיהרה להתלהב. זה היה ההחלק היחידי שאהבתי במוזיאון, זה היה החלק היחידי שאהבתי בכל היום הזה.

אחרי האולם עברנו דרך מנהרה שחורה שהובילה לחדר צבעוני. ושם, שם זה היה,

הלכנו באיטיות לעבר החדר שראשינו למעלה, מול עינינו נישא צצלב קרס ענק שכיסה את כל הקיר של החדר,

ראיתי אותו אבל לא יחסתי עליו הרבה חשיבות, המשכתי להיסתכל על המוצגים, אבל יכולתי לראות את הפנים של אמא.

אמא היתה בשוק. "זה לא לעניין" אמרתי רק כדי להעיר אותה, אבל עוד לפני ששמתי לב היא משכה אותי לכיוון היציאה,

עוד לפני ששמתי לב מה קורה כבר היינו במעלית. המעלית היתה קטנה וישנה ונשמעה בה דממה מביכה.

הגענו לכניסה לאישה הנחמדה, אמא אמרה לי ללכת להביא את המעילים מהלוקר שלנו ואז היא פנתה לאישה 

"את יכולה להסביר לי למה בשם האלוהים צלם קרס מופיע במוזיאון לעיצוב?" האישה הנחמדה לא נראתה מופתעת כאילו היא מתורגלת למצבים גאלה,

"התצוגה היא על רוע בעולם, עם לא נתמודד עם הרוע לא נוכל לעבור אותו" ענתה האישה עם ביטחון מלא.

"בשבילי זה לא סתם רוע ואני לא יכולה לעבור אותו, הסמל הזה הוא הוכחה קיימת לכל הסבל שאמא ואבא שלי עברו כל המשפחה שהם איבדו,

את יודעת שגם לאמא שלי וגם לאבא שלי לא נשארה משפחה?! ואתם מרשים לעצמכם לתלות את זה בשיביל "לעבור את הרוע?" 

אמרה אמא עם דמעות בעיינים. (אף פעם לא ראיתי את אמא שלי במצב כזה, ראיתי אותה הרבה פעמים כועסת, יותר מדי פעמים אבל הפעם זה היה שונה הפעם היא היתה פגועה). "אני מבינה" אמרה האישה הנחמדה אם תרצי אוכל להביא לך את הפרטים של האישה שעיצבה גדי שתוכלי להתלונן"

בשלב הזה האישה הנחמדה כבר לא נראתה כל כך נינוחה, יכולתי לראות שהיא לא מרגישה בנוח. 

"לא תודה אני לא ארצה ליצור קשר עם בנאדם שמאמין בדברים כל כך נוראים" אמרה אמא ויצאה, ואני אחריה.

מרוב כל הסיפור שחכתי כמה קר בחוץ, פתאום הקור והשלג הזכירו לי את היהודים בשואה.

אחרי שהתרגלתי לקור שאלתי את אמא ברכות "את כועסת?" "בוואדי" היא ענתה בכעס.

היה לי קר באוזנים כי שחכתי את הכובע שלי במוזיאון, ראיתי שאמא עצבנית גם ככה אז לא אמרתי כלום, אבל היא שמה לב

"איפה הכובע שלך?" היא שאלה בעצבנות קצת יותר מתונה,

"שכתי אותו במוזיאון... אבל לא נורא... זה לא כל כך חשוב"

"מה לא חשוב?! אני שילמתי עליו כסף" 

"לא... לא קנית אותו, טאיילי הביאה לי אותו... במיילא לא אהבתי אותו"

שיקרתי אהבתי אותו מאוד אבל ראיתי כמה היא עצבנית ניסיתי לרכך את המצב.

ואז חזרה השתיקה המביכה ונמשכה ככה עד סוף היום...