~ מהפרק הקודם ~
נפלתי על האדמה והצמדתי את ברכי הפצועה לעבר החזה שלי.
"אני לא רוצה להיות ציידת צללים" התחלתי ליילל "אני לא רוצה" היללות בין רגע הפכו לבכי מר.
~ פרק 2- "בית הצללים"
לאחר דקה ארוכה של בכי ותסכולים, לקחתי את עצמי בידיים.
"קומי! מספיק עם הרחמים העצמיים האלה!" אמרתי לעצמי וקמתי.
רגליי כאבו מאוד, כאלו תלשו אותן ממקומן. (איזו הגזמה בניסוח)
התחלתי צולעת לעבר כביש המוביל לעיירה קטנה. ידי צרבה. הסתכלתי עליה והופתעתי לגלות סימן בצורת פרח יפייפה מקועקע על ידי. "זה יפייפה!" לחשתי לעצמי. "אז זה הסימן של ציידי הצללים" מלמלתי.
"ציידת צללים" ילד קטן לחש ונעמד מולי. "שלום" כרעתי ברך לידו. "בן כמה אתה?" "בן שבע, ואת?" חייכתי "אני בת חמש עשרה" הוא חייך "את גדולה" "נכון" " ממתי הפכת להיות ציידת צללים?" "מאתמול" "ואו! מגניב!" הוא אמר בהתלהבות "אני כריס" הוא אמר "נעים מאוד כריס, אני אליס"הוא חייך , "אליס, יש לך אחים?" "לא" אמרתי בעצבות. "לך יש אחים?" שאלתי "כן! ארבע אחים גדולים" "וואו" "אחד בן עשר, אחד בן שלוש עשרה, אחד בן חמש עשרה, ואחד בן שבע עשרה" "ואו! איזה יופי! איך קוראים להם?" "איאן , פור, פיטר וליאם" אני מחייכת. "למה את מסתובבת לבדך?" הוא שאל. "אני מחפשת את בית הצללים" "אחי איאן הוא גם צייד צללים! הוא ייקח אותך לבית הצללים! בואי!"
הוא אמר ואחז בידי.
***********
זהו להיום, היום זה פרק גם קצר, אבל אני מבטיחה שבפרקים הבאים יהיה יותר אקשן, והפרקים יהיו ארוכים יותר
אוהבת תמיד, רוני♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
