אני לא יכולה. זה ככ גדול עלי.
כתבתי על זה משו במקום אחר, ואז מישהו ענה לי, "אני גם הייתי בסיטואציה דומה. מקווה שאת שם בשבילה", ובאתי להחטיף לבנאדם כאפה, כי סליחה?? מה איתי? אני צריכה שיהיו שם בשבילי לא פחות ממנה. אבל לא. לי יש כוחות על, נכון?
אני צריכה להיות בשבילה אפילו שאני לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים ואפילו שהיא נראית פי מיליון יותר בסדר ממני ואני מאד מאד כועסת עליה.
אני צריכה להיות בשביל כל אלה שרוצות לדבר איתי על זה ולא קולטות שיש אנשים שלפעמים עייפים בשלוש בלילה.
אני צריכה להיות בשביל הזאתי שהיא חושבת שהיא אשמה ולרעוד כל הלילה במיטה ולהתפלל שהיא לא תחתוך.
אני צריכה להיות בשביל הזאת המזוכיסטית [בקטע האמיתי], שאולי לא חותכת, אבל עושה דברים לא פחות מלחיצים, ואני פוחדת לדווח עליה כי אם אני אעשה את זה, היא לא תספר לי דברים יותר קריטיים [וגם כי אני בחיים לא אהיה מסוגלת לדווח].
אני גם צריכה להיות שם בשביל אלה שמדחיקות ומודות בזה.
די כבר.
די.
אני גם רוצה מישהו שיעזור לי.
[ואחכ היא עוד כועסת עלי שהחברות שלי משפיעות עלי לרעה. חמודה, אם זאת אשמת מישהו, אז זה בדיוק את ורק את].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
