.Pain is so close to pleasure

אני לא סובלת אנשים מטומטמים או להיות מטומטמת או אנשים מטומטמים שגורמים לי להיות מטומטמת.

הילדה הביאה ספר מעפן, אבל עם כריכה של בחור נורא חתיך. ניסיתי להתעלם, אבל בגלל שאני כזאת דפוקה זה היה לי נורא קשה. והיא אומרת לי כל הזמן, "למה, מה הבעיה?" כן, גברת. אני אספר מה הבעיה לאנים שאני רוצה לספר להם. אנשים שלא יצחקו עלי ושיבינו אותי. אבל כדי להבין אותי צריך מצפון. משהו שאין לך. אז תעזבי אותי בשקט.

ובהיתי עד עכשיו בידיים של דין. בידיים. WTF. זה היה כאילו, "טוב, לבהות בפרצוף המושלם שלו עושה לך מצפון, אז תבהי בידיים המושלמות שלו". והן באמת מושלמות.

ואם הוא היה יודעת מה אני חושבת על דין, הוא היה שונא אותי עוד יותר ממה שהוא שונא אותי עכשיו.

אוף, תפסיקי. למה כל כך אכפת לך מה הוא חושב?

אני מטומטמת. ובדרך להיות משוגעת.

אני צריכה לזכור לא לראות על טבעי בהפסקת צהריים. כי גם דין חונק אותי, וגם הופך אותי למטומטמת להרבה זמן אחר כך. אבל זה היה פרק די אדיר:

"I'm looking for two boys. They're brothers. One's really tall and one's really cute."

Well, that's true ♥

"I know how dead you are inside…. how you look into a mirror and hate what you see."

זה הופך אותו אפילו ליותר אדיר וג'ייסי, וזה שוב גורם לתחושה המגעילה והחולנית הזאת, שאני רוצה לחבק אותו.