.Pain is so close to pleasure

אז אסיפת הורים וזה.

היה פשוט זבל כמו שלא היה לי בחיים.

אמא כעסה עלי שאני מקבלת 90, כאילו מה הבעיות שלך

שתי המורות הראשונות אמרו שאני מדברת בשיעורים, אז היא סיפרה לכל השאר את זה, והחליטה שאני מדברת עם א' [שתי מורות כבר הספיקו להעביר אותי קדימה בגלל זה]. הקטע הכי גרוע היה כשהגענו לחני. חני אמרה שאני חמודה וכולם אוהבות אותי ושאני גם ממש טובה בלימודים, ואז אמא שלי אמרה לה שכל המורות אמרו שאני מדברת ושצריך לומר גם את הדברים הרעים, והיא כולה מתפדחת אומרת שנכון וננניי ובעצם היא כמעט מתה. ואז היא אמרה לי לצאת.... ואני יודעת בדיוק על מה הם דיברו וזה ככ מלחיץ אותי. ואחכ אמא שלי עשתה לי שיחה על א' ושהיא לא טובה לי ואנא עארף ואני באמת לא מבינה מה האולפנה רוצה ממנה. שלא יהיו לה חברות? מה?? למה הם נטפלים לכל אחת שמתקרבת אליה?? הקטע הוא שהיה שלב מסויים בחיים שלי שכנראה הייתי צריכה טיפול, אבל הוא בדיוק עכשיו עובר. אני כבר לא בדיכאון [כמעט וחוץ מנ' שדפקה אותי], אני לא עד כדי כך שונאת את עצמי, אני אפילו התחלתי לספר לא' טיפה דברים. אז מה אתה רוצים?? אם אני לא מספרת כלום כלום כלום אז זה בסדר, אבל אם אני מספרת רק למישהי אחת אז אוווו זה כבר ממש גרוע?? מה, אתם מקנאים??

אז עכשיו, אחרי השיחה המפגרת הזאת, מעיפים אותה מהאולפנה. ועל מה? על נוכחות. כאילו מה אתם חיים בסרט?? "כי אנחנו לא מוכנים שזה יגיע להיות כמו שנה שעברה". לא הייתי חברה שלה שנה שעברה, אז אני לא יודכת ככ מה היה אבל אתם מפגרים?? אם על זה אתם יכולים להעיף, אז את ההיא שאי אפשר להוכיח שהיא ניסתה להתאבד אפשר להעיף או להשעות באותה מידה, אז מה הבעיות שלכם?? הקטע העצוב כאן הוא שתכלס, המצב שלה התדרדר בגלל זאת שהתאבדה [וגם שלי, שכנראה בגלל זה מעיפים אותה].

כלכך

חיים

בסרט

השיחה הזאתי היתה ככ כאפות. זה היה מבויים בצורה עצובה.

לא חמודה, אני לא בדיכאון [חח מדהים כמה ההכחשה שלי עובדת טוב]. וזה ככ לא עניינך ועוד יותר לא עניינה של המדריכה החדשה המפגרת הזאת.

הקטע הוא שבצורה עקומה כלשהי, דווקא זה שהיא חושבת שאני בדיכאון, מכניס אותי אליו עוד יותר. אני הולכת לעשות צחוקים עם חברות כי אני חייבת, כדי שמרווה לא תדווח. בחיי שלא הלכתי לישון בלילה למרות שהייתי סחוטה מעייפות רק בגלל זה.

לא רוצה צומי.

ולא, אני לא חושבת שזה קשור למה שחברות מספרות לי. אני מסתדרת עם זה טוב מאד, אז צאי לי מהחיים.

אני לא יכולה. זה ככ גדול עלי. כתבתי על זה משו במקום אחר, ואז מישהו ענה לי, "אני גם הייתי בסיטואציה דומה. מקווה שאת שם בשבילה", ובאתי להחטיף לבנאדם כאפה, כי סליחה?? מה איתי? אני צריכה שיהיו שם בשבילי לא פחות ממנה. אבל לא. לי יש כוחות על, נכון?

אני צריכה להיות בשבילה אפילו שאני לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים ואפילו שהיא נראית פי מיליון יותר בסדר ממני ואני מאד מאד כועסת עליה.

אני צריכה להיות בשביל כל אלה שרוצות לדבר איתי על זה ולא קולטות שיש אנשים שלפעמים עייפים בשלוש בלילה.

אני צריכה להיות בשביל הזאתי שהיא חושבת שהיא אשמה ולרעוד כל הלילה במיטה ולהתפלל שהיא לא תחתוך.

אני צריכה להיות בשביל הזאת המזוכיסטית [בקטע האמיתי], שאולי לא חותכת, אבל עושה דברים לא פחות מלחיצים, ואני פוחדת לדווח עליה כי אם אני אעשה את זה, היא לא תספר לי דברים יותר קריטיים [וגם כי אני בחיים לא אהיה מסוגלת לדווח].

אני גם צריכה להיות שם בשביל אלה שמדחיקות ומודות בזה.

די כבר.

די.

אני גם רוצה מישהו שיעזור לי.

[ואחכ היא עוד כועסת עלי שהחברות שלי משפיעות עלי לרעה. חמודה, אם זאת אשמת מישהו, אז זה בדיוק את ורק את].