לצחוק, כי הוא כזה אדיר ומצחיק.
ואז לבכות, כי הפעם האחרונה שהוא היה אדיר ומצחיק רק בשבילי היתה לפני חצי שנה.
"אם תבקשי ממנו יפה, הוא ילמד אותך להכין משהו מגניב עם גבינה צהובה."
" הוא לא מדבר איתי, כך שלא נראה לי."
"מה זאת אומרת? כאילו ברוגז?"
"לא יודעת."
"אל תדאגי. זה יעבור לו. גם עלי הוא מתעצבן מלא פעמים."
כן. יעבור לו. אחרי חמישה חודשים. גם האדם הכי אופטימי לא היה מאמין.
מדהים כמה אנשים יכולים להיות כל כך לא מבינים לפעמים.
בעצם אני בסך הכל ילדה דפוקה שלא מתחשק לה להתמודד עם החיים של עצמה, אז היא מוצאת חיים של אנשים אחרים להתמכר אליהם.
הייתי צריכה להתאפק לא לגעת בו במסך. זה לא נורמלי. תגידו לי, מי מאוהבת עד כדי כך באנשים דמיוניים?
אם הוא היה קצת פחות חתיך, הל היה בסדר. אבל פאק, הפעם היחידה שהוא היה נראה רע היתה כשהיה לו דם על השיניים.
פרק שישי להיום. זה נורא לא נורמלי. וחזרתי כל פעם לפרק הראשון, כי יש בו קטע שהוא מרים את החולצה וזה חתיך.
פאק, אני דפוקה. מאיפה זה הגיע? איך טימטום כזה יכול להתפתח תוך ארבעה חודשים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
