לא להאמין איך המסך יכול להיות מקום שברירי כל כך.

ההצלחה של לשמור את הדברים בפנים ולא לפתוח.

ההתכנסות הזו שנותנת לך להראות שם רק את מה שאתה רוצה שיראו, לא את מי שאתה באמת.

לא איך אתה כשאתה נשבר, כשאתה יוצא מהמסגרות וסוטה מהקווים, כשאתה פורץ החוצה ורוצה שם מישהו שיחזיק אותך, שיהיה שם בשבילך, שישמור עליך ושירגיש את מה שאתה מרגיש. שיחווה את אותם הדברים ביחד איתך.

כשאתה בוכה, שהוא יבכה גם. כשאתה נשבר, שהוא יאסוף את הרסיסים ויחבר אותם בחזרה, רק כדי לראות אותך מתאחה מחדש לאדם אחד, שלם, מחודש. או שבור, אך שלם בכל זאת במובן הזה.

הכל יכול להישבר, כל התחושות שלך, הלבטים, ההרגשות, המחשבות,

ואף אחד לא יראה.

רק המסך, שבאמת יודע מה קורה שם באמת.

רק הנפש והרגש שלך,

שיש בהן עוצמות כל כך גדולות.

דמעות מתנוססות על לחיים שנשברות עם הזמן, ככל שהדברים מתרחשים, אתה הולך ונעלם ביחד איתם.

אתה מנסה להיות אתה, אתה מצליח להיות אתה, אך באיזה שהוא מקום גם זה נשבר.

אתה נשבר והופך למשהו אחר,

משהו שאי אפשר לאחות ולחבר מחדש.

כי כל השברים, מתי שהוא הם בלתי נפרדים ונהפכים למשהו אחר בתוך עצמם.

והנפש, חזקה כל כך, עם כמה שהיא מצליחה להחזיק מעצמה,

יש רגעים שגם היא נשברת.

שגם היא צריכה לעצור, לא יכולה יותר לאחות ולאסוף את הדברים שהלכו להם, נשברו ונערמו אט אט עם הזמן ובסופו של דבר התפוצצו, ברגע לא היית מוכן אליו בכלל, בשום צורה נפשית ופיזית וחשיבתית שהיא.

גם לנפש יש דברים שהיא לא יכולה לעמוד בהם.