אני מביטה בו ואני רואה איך הוא מגניב אליי מבט.
"תנשק אותי," אני אומרת, ושנייה לאחר מכן אני מרגישה טיפשה.

זה מביך להגיד את זה. אבל לו כנראה לא משנה. הוא רוכן אליי ומניח את הבקבוק בצד.

אנחנו מתנשקים קלות, השפתיים שלנו נוגעות-לא נוגעות, הבל הפה החזק, של הבירה והאלכוהול מגיע אליי.

לא ידעתי שזו תהיה ההרגשה.
החיכוך של סנטרו בשלי, ידיו שמטיילות בעדינות לאורך גבי, הלשון שלו שעוברת דרך שפתיי ונכנסת לתוך הפה שלי, בקלות.

אנחנו מתנשקים כמה דקות, נצמדים יותר ויותר ככל שעובר הזמן ונשענים זה על זו.

הידיים שלי שוקעות בגומה שבה מסתיים עמוד השדרה שלו ומלטפות אותו חרש.

הגוף שלו חסון כל כך, בריא, חזק, מוצק.
אני פוקחת את עיניי בכדי לראות אם הוא נהנה ובמקום זה מבטי נמשך אל החלון שמאחורה,

אל הלילה עם צל העצים שעל הכביש.
הענפים שנוקשים בעדינות על החלון.
אני עוצמת את עיניי ומחככת את עורי, את עצמי חזק יותר בגוף שלו.
אני מרגישה אותו רוצה אותי מבעד לבגדיי.

גניחה שקטה עולה מגרונו. אני מסתכלת עליו ומרגישה את ידו החמה על כף ידי.

"בואי," הוא אמר ומשך אותי.
עלינו למעלה, במדרגות.
העלייה המהירה הזו גרמה לאוויר הקר לחדור לתוך הגוף שלי כמו נעיצות של סכין חד וקר לתוך הלב, לאט לאט זה שואב ממני את הכוח ללכת ונגמר.

"הגענו," הוא אומר עם חיוך מזמין ולפתע זה ניתק אותי מהתחושה של הכאב, והוא נעלם.

חדר השינה שלו רגיל לגמרי.
חדר עם שולחן, מחשב, ספרים מפוזרים בכל מקום, כיסא ומיטה זוגית.

על הקירות כמה פוסטרים, במפוזר.

הוא מביט בי ומרים בגדים מפה ושם, את הדברים אשר על המיטה וזורק אותם על הרצפה, מיישר את השמיכה הדקה, מתיישב וטופח קלות בכף ידו על המיטה.

"תכבה את האור," אמרתי בשקט.
לא רציתי שהוא יראה כמה הגוף שלי חלש, שברירי ושקוף כל כך לידו.

הוא הולך לקצה החדר, מכבה את האור ומתיישב בחזרה. הנה הוא, מסתכל עלי, חי, נושם, אמיתי,
מחכה לי.

הלב שלי מתקתק.
פרמתי את כפתורי השמלה והרגשתי כמו מישהי אחרת.
הוא הסתכל עליי כשעשיתי את זה.

כפתור אחד, שני כפתורים, הוא מעביר את לשונו על השפתיים.
שלושה כפתורים.
הוא קם לפתע ואומר "תני לי לעשות את זה."

הוא זריז. מגע אצבעותיו מהיר ומתנתק מגופי מהר. הוא עובר על כל שאר הכפתורים, הוא כנראה כבר עשה את זה פעם.

עם מישהי אחרת, בלילה אחר.

ארבעה כפתורים, חמישה כפתורים, והשמלה הקטנה נופלת לרצפה ונוחתת מסביבי.
אני יוצאת מהשמלה ועומדת לפניו לבושה רק בחזייה ותחתונים.

הוא מביט בי במבט מוזר, לאור הכוויה שעל העור שלי.
"מה זה?" הוא שואל.
"הייתי חולה," אני אומרת ולא מוסיפה דבר וסותמת לו את הפה בנשיקות.

הוא מרים את זרועותיו ומושך את חולצתו מעליו.
הוא מנשק אותי שוב, לרגע נדמה שהוא לא בטוח בעצמו, מתבייש, מהסס. זה ניכר על פניו.

אני מסתכלת עליו ומרגישה את ידו החמה על כף ידי.
לפתע אני מרגישה סחרחורת קלה ובחילה שבאו משום מקום. זה שוב קורה לי.

הרגע הזה מזכיר לי את אותה התקופה, זה מזכיר לי את מסדרונות בית החולים. את הריח המשכר והמחניק של להיות שם כל כך הרבה זמן.

אני נזכרת במה שלימדו אותי לעשות כאשר אני מרגישה בחילה: לנסות לנשום אוויר צח ככל האפשר, לפתוח את החלון לרווחה או לצאת

החוצה אם אני מסוגלת.
והעיקר, שאלמד להסיח את דעתי. לעשות משהו, לא משנה מה, רק העיקר שאסיח את דעתי הבחילה.

הנה הוא, מסתכל עליי. חי, נושם , אמיתי, מחכה לי. הלב שלי מתקתק.
אני לא מסוגלת לעשות את זה ורצה למטה, לאורך המדרגות, אל הסלון הגדול.

אני ניגשת אל החלון ופותחת אותו לרווחה. פנסי הרחוב עדיין דולקים. הבוקר אפילו לא קרוב.

פתיל של אורות לאורך הקיר מקרין זוהר עמום על השטיח, קטן ועגול, עם כתמי צבע בכחול ואפור, כמו הים.

הים.
הגלים.
משב הרוח שנושבת בעדינות על החול החם.
הגלים שמתנפצים,
הרגעים הללו עברו לי מהר בראשי, כמו הגלים.

ולפתע, שקט.
הפנסים כבים ויש חושך פתאומי.
הרגע הזה נעצר ולא זז.
אני עומדת במקומי, מפוחדת, נשימתי נעתקת.

הבחילה מתגברת והסחרחורת מתעצמת יותר ויותר.
אני נופלת בבום על הרצפה, ולא מרגישה כלום.
הראש שלי נפל על הרצפה ורעד, גופי משקשק והכול גובר.
החושך סוגר עליי ואני בודדה, מנסה להיאבק בכל כוחי לקום, אך ללא הצלחה.
הרגע הזה נשאר.
לנצח.

הוא לא עובר.
הוא קפא,

וכך גם הגלים,
והזמן.

(כתבתי את קטע זה בעזרת ובהשראת הספר 'לפני שאמות', שכתבה ג'ני דאונהם.

אם יש חלקים דומים בספר ובקטע זה בגלל שהקטע הזה ממש נתן לי השראה ופשוט ביססתי את הקטע שכתבתי- עליו ושיניתי מילים פה ושם ובעקבות זאת כתבתי אותו בדרך ובכיוון שלי.
קטע זה הוגש לתחרות סיפורים בית ספרית בשנה שעברה).