מדרגות המובילות אל האין סוף. אל המקום הלא נודע בו האדם הולך אליו בעיניים עצומות במהלך חלומו כאשר ישנה שעת לילה אי שם בחוץ.

שמיים, אשר עבר בהם בו ברגע מטוס סילון והשאיר פס גדול, ארוך ורחב של לבן החוצה את השמיים ונותן להם משמעות אחרת ממה שהייתה להם עד עכשיו.

הכל שונה כל כך, ובאותה עת, דומה.
הוא לא ידע למה לצפות מהטבע, מהנפלאות שהוא רואה באותו הרגע.
כל רגע זה משהו שונה לפי ראות עיניו.

הפס בשמיים מלהיב את לב האדם, הוא גורם לו לחשוב מחשבות עמוקות על כל דבר קטן שהוא מסתכל עליו. להרגיש.
באותו הרגע הוא משתנה. הוא הופך את הדברים שהוא רואה למשהו שלא חשב עליו לפני כן.

הכל כל כך כחול ובהיר, נקי וחמים.
סימני מזג האוויר משאירים את האדם לצפות עוד זמן רב בנעשה שם בחוץ.

השקט נותן למחשבות הנמצאות בראש האדם לצאת החוצה מראשו ולדבר. לחשוב. לחשוב באמת את התקוות, המחשבות והדברים העמוקים שנמצאים אי שם, במוחו, שלא תמיד יוצאים החוצה, ועכשיו, ניתנה להם ההזדמנות והם נותנים לו לחשוב, הזדמנות אחת אמיתית ונקייה של חשיבה.

הפס הלבן התרחב לו אי שם בשמיים, צבעו התחלף כבר לכתום ורדרד מעין אדמדם, ככל שעבר הזמן הוא הפך להיות רחב ומודגש יותר בפני השמיים הכחולים, של שעת ערב, שעת דמדומים.
עוד פסים הצטרפו לפס האחד והזעיר, אשר משקיף על הכל אי שם בשמי השמיים.

האדם הרגיש שהוא צריך להוציא את המחשבה שלו החוצה, אחרת הוא לא יוכל להמשיך להיות עצמו, מי שהוא כרגע.
הוא צריך לשנות משהו בתוכו כדי להוציא את דרכי החשיבה שלו וההסתכלות שלו על העולם, אחרת, מי יבין אותו באמת?
מי יבין ויזדהה עם מה שעובר גם עליו, בין כל ההמון והטבע שסביבו? שמקיף אותו? חזק וחלש.

הוא עבר כל כך הרבה רגעים בחיים, הוא לא יודע כבר מה אמיתי, מה מרגש, מה נכון ומה לא נכון ואיך צריך להחליט דברים.
הכל כל כך קשה כאשר מגיעים להחלטה הנכונה, האם זו באמת הייתה ההחלטה הנכונה שהוא עשה.
האם הוא צעד את הצעד הנכון קדימה, הלאה בהמשך הדרך, לעבר המדרגה הבאה.

מבט עצוב ומרוקן מרגשות מביט אל על, כלפי השמיים, מחפש את התשובה לכל השאלות שהלב שואל ולא יודע הכיצד לענות עליהן, מה להגיד לראש, למוח שמרגיש ומכוון את האדם למקום המסוים הזה.

מחשבות רצות ומתרוצצות לו אי שם במוחו כאשר הוא מסתכל על החוץ. החוץ משרה עליו אווירה טובה ונינוחה של שקט, שלווה, רוגע ומחשבה.

האדם מתיישב על אחת מהמדרגות הראשונות, לפני העלייה בהן שוב עד למעלה, משעין ראשו על כף ידו כאשר היא נשענת על רגלו המקופלת והוא מביט אל המרחק, אל הנוף המתפרס לפניו.

הצפייה בגלים גרמה לו להיות רגוע, שקט. להביט במבט חודר ולא להסיט אותו מהם.
להתמקד בהם ולו רק לכמה רגעים שקטים, שיתנו לו לעשות סדר קל בראש.

עם כמה שהוא נראה שקט, בפנים נפשו געשה בעוצמה בל תתואר.

איך אפשר להסביר את הדברים שעוברים על האדם בפנים, במקום הכי עמוק?
בתוך הנפש המצולקת או אולי הנקייה, של בן האדם?
איך מוציאים מחשבות ורגעים החוצה, על דף נייר, או אל השמיים ואל האוויר שנעשה קריר ככל שהשעה מתאחרת,
אשר אינו מראה ומקרין את מה שהגוף רוצה.

המבט של האדם הולך הנה והנה, הוא לא בטוח במעשה שלו, אך בכל זאת, בטוח בדבר אחד.

עם כמה שהיה לו קשה לרדת את מספר המדרגות הללו ללא חשיבה אמיתית ואישית משלו,
כל הדברים שעבר עד עכשיו כדי לרדת אותן בבטחה,

ההסתכלות וההשקפה שלו על הדברים, על המציאות עכשיו, באופן אחר,

כל הדברים הללו,

איך שהם גרמו לו להביא את מבטו אליהם,
להסתכל עליהם בכיליון עיניים ובציפייה מתמדת,

כיצד ללא כאב, הוא יידע שמחה מהי?

*את הקטע הזה היגשתי לתחרות סיפורים בית ספרית, אשמח שתגידו דעתכם ומחשבותיכם. :)