טיפות גשם מתדפקות על החלון.

רעמים נצרבים לך בזיכרון ובתודעה האנושית בעוד את הולכת על קצות אצבעותייך בקור השורר אי שם בחוץ, כאשר טיפות הגשם נופלות על בגדייך, מלטפות כל זיכרון ישן שהיה לך, מוציאות אותו החוצה והוא נשטף יחד עם הגשם לאיטו.

הכל בורח ממך, נס ונעלם לאט.

צבע השמיים האפרפר וגלי הים הכחול שחור גורמים לתחושתך הפנימית להיות מעורערת ובלתי החלטית.

נשימה מורגשת, יוצאת החוצה אל האוויר הקר, הרטוב.

גשם. רעש של מזג אוויר רועש וגואש.

ואת יושבת לך על האספלט, על קצה המדרגה, רגלך נאחזת במוכר ובמה שיש לך אי שם מסביבך ואת נרגעת לבסוף.

מזג האוויר המעורער הזה והבלתי החלטי משרה עלייך נפלאות.

סודות שלא חשבת שטמונים בך מתגלים עם הזמן, לאיטו.

את מתחילה לקפוץ בין טיפות הגשם ולהרגיש את החורף עובר מעלייך, בתוכך, לידך, סביבך.

כל הטיפות נערמות ונהפכות למגדל אחד גדול של מים, מולך.

את רואה את דמותך משתקפת אל מול עינייך, שקופה ובתולה, כמי שהיא שמתגלה לעולם ועושה את הדברים בו בפעם הראשונה.

את רואה את מי שהיית, את מי שאת, את מי שרצית אולי להיות ואת מי שתהיי.

הדמות הזו משקפת לך את הכל כמו מים,

הדבר היחיד שיצליח לבטא ולהראות לך את מי שאת בעיני העולם כולו.