שמיים נצבעו כחול והשתקפו עם המים שהיו תחתם.

הירוק השתקף מסביב והביא נחת לכל מסתכל עליו, היא הסתחררה עם שמלתה ברחבי המים השקופים ופיזרה אור, חום ושמחה לסובבים.

היא רקדה את הריקוד שלה. לא הפריע לה שרואים אותה. היא הייתה ייחודית, היא עצמה. לא היה לה אכפת.

היא התבלטה מעל השאר, שמו לב אליה בתוך הנהר.

שמלתה הלבנה התעופפה לה ברוח, כאשר החזיקה בה בידה, היא עפה לה כמו ציפור על פני המים.

היא הרגישה שזהו המקום הנכון בשבילה להיות. המקום המתאים לה.

היא הרגישה שהיא מצליחה לבטא את מי שהיא באמת, את מי שמסתתרת אי שם בתוך תוכה,

רק שם, במקום הזה, היא מצליחה לצאת החוצה מתוך עצמה ולהיות היא. פשוט היא.

בלי מסכות, בלי ניסיונות להראות מישהי אחרת; טבעית כמים הזורמים בנהר.

סחרור עצמה וקצה שמלתה נגע במים.

היא התיישבה לה קלות במים, כאשר כל מה שהיא רואה סביבה זה ירוק ומים זורמים.

היא הרגישה שזה הכי נכון בשבילה. היא נהנתה מהצפייה הזו, מהשקט ששרר סביבה, שנתן לה מנוח וקצת חשיבה.

הכל היא יכלה להיות במקום הזה, כל מה שרצתה. כך היא בחרה, הציגה והראתה זאת לעולם כולו, והעולם הודה לה על כך.

היא חייכה, התרגשה, שמחה והרגישה,

וכך גם העולם,

בחזרה.